תבואת השיגעון / שושנה ויג

האתר של

שושנה ויג

מנחם מ. פאלק

עד לאחרונה הכרנו את שושנה ויג דרך מאמריה וראיונותיה באינטרנט בנושאי ספרות, חינוך וחברה. אך מי שהעמיק לחקור, ידע שהיא עצמה פרסמה רומנים. לאחר פרסום שני רומנים, "דרך העיניים שלי", (2000), ו"חגיי ועונותיי" 2002, התפנתה שושנה ויג בימים אלו, והפתיעה אותנו בספר שירים. ספר זה, "תבואת השיגעון" הוא ספר שירה ראשון שלה, אם כי פרסמה שירים גם בעבר. זהו ספר לירי, רובו ככולו שירי אהבה, רומנטיקה במיטבה. יש בו דימויים והשפעות משירתה של יונה וולך מחד, ושל אגדות וספרי ילדים (כמו הנסיך הקטן ועליסה בארץ הפלאות) מאידך. בשיריה של שושנה אנו נחשפים לאהבה המדומה לים וסביבתו הכובשת, באמצעות צירופים מקוריים, ביטויים שנוגעים הן בצד הפיסי והן בצד הרגשי העמוק ביותר בנשמת האוהבים. צאת הספר הזה הוא בהחלט סיבה טובה שהמשוררת שושנה ויג תעבור מן הצד של המראיינת לצד השני של השולחן, הצד של המרואיין ותבהיר מעט מן השאלות המסקרנות שמעורר הספר החדש שלה. נפתח בשיר "כתבתי לך" עמ' 82: כָּתַבְתִּי לְךָ כִּתְבִי מִן הַלֵּב אָמַרְתָּ לִי וְלֹא הָיָה לִי לֵב כִּתְבִי מִן הָרֹאשׁ אָמַרְתָּ לִי וְלֹא הָיָה לִי רֹאשׁ. כִּתְבִי מִן הַמָּקוֹם שֶׁקָּשׁוּר אֵלַי זֹאת לֹא בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי - אֲנִי כּוֹתֶבֶת מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעֲדַיִן הוֹתַרְתָּ בִּי, וּכְבָר אֵין לִי מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָתַתִּי לְךָ. ש. לאחר שני ספרי פרוזה את מוציאה ספר שירה. למה פתאום שירה? הרי זה נמכר הרבה פחות. רבים עושים את הצעד ההפוך, עוברים משירה לפרוזה. האם השירה בכל זאת בוערת בך? מה כתבת קודם שירה או פרוזה? שירה בערה בי כל השנים, ויש לכך הוכחות לאורך השנים בכל מיני ניסיונות. בשנות העשרה כתבתי שירה, אם ילכו לחפש את שולחנות בית ספר התיכון שלמדתי בו ניתן יהיה למצוא שרידים לרישומים של שירים שחרטתי על שולחנות הכיתה במגמה הביולוגית באשקלון, בתיכון תגר. גם בשרות הצבאי כתבתי המון שירים, אחד מידידיי קישט את חדרו בשירים שכתבתי בעבורו. נסעתי לבקרו בירושלים ויום אחד ראיתי כיצד כל החדר מקושט בשירים שכתבתי לו. אולם כאשר אינך מפרסם אינך משורר, מי שכותב למגירה אינו משורר עד אשר שירתו נשזפת לאור השמש. פרסמתי שלושה שירים באנתולוגיה בגיל עשרים ואחת. אם הייתי ממשיכה לפרסם אולי הייתי היום במקום אחר. החיים טלטלו אותי למחוזות אחרים, משפחה, ילדים. השירה נדחקה למקום רחוק. היא נשארה, כנראה, בתרדמת והתעוררה כשלא יכולתי לשמור אותה בהקפאה העמוקה. הטפטופים הראשוניים דרך אגב היו ברומאן השני, שילבתי בחגיי ועונותיי מספר שירים. השירה נבעה בנקודת הזמן הזאת, ואין זה מאוחר. יש משוררים גדולים ממני ששירתם זכתה לפרסום בגיל מאוחר, גם אצלנו זלדה פרסמה את ספר השירה פנאי בגיל 53.

שושנה ויג ש. מה משמעות השם "תבואת השיגעון" ולמה בחרת בו לספר שירי אהבה ליריים? מה הקשר לאגדה שמסופרת בין אגדות ר' נחמן מברסלב שמצוטטת בראשית הספר? הספר הוא בבחינת התבואה שהצלחתי לקצור, השי הצנוע שאני מגישה לקוראי השירה. האגדה של ברסלב מופיעה בפתח שערי הספר ובחתימת הספר מובא קטע קצר על שיגעון מתוך עליסה בארץ הפלאות. אני חבה את העריכה למשורר בלפור חקק, הוא ליווה אותי בתהליך הכתיבה, הוא הצליח לשגע אותי עד כדי יצירת הספר הזה. כאן היה חסר משהו וכאן היה צורך להשמיט שיר. העריכה המקצועית והתביעה שלו למבנה שלם של ספר הסדור על פי פרקים והעוסק בנושאים מגוונים שייכים לבלפור חקק. התוכן והאמירה הפואטית היא שלי אבל לולא ההכוונה שלו לא הייתי מצליחה לייצר ספר זה. את האגדה שמעתי ובאופן אינטואיטיבי בחרתי בה ככותרת לספר. ש. בספר זה אנחנו עדים, לפי הבנתי, לחשיפה, ישנה גם מעט חשיפה אינטימית כמו למשל בשיר "השושנה הסגולה בקולנוע גלובוס", בעמ' 30. האם חשיפה היא דבר הכרחי בשירה? האם רצוי? האם הדבר אינו מפריע במקרים מסוימים בחיי היום-יום? הַשּׁוֹשַׁנָּה הַסְּגֻלָּה מִקּוֹלְנוֹעַ גְּלוֹבּוּס בַּבֹּקֶר תִּקְרָא אֶת מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בַּלַיְלָה מָחָר תִּקְרָא אֶת מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל אֲנִי לְךָ כְּמוֹ סֵפֶר פָּתוּחַ אַתָּה לִי כְּמוֹ אַגָּדָה פּוֹתֵחַ בִּי פְּתָחִים עַל מְנַת לְהִכָּנֵס בְּכָל הַחוֹרִים מְחוֹרֵר אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי דַּף נְיָר וַאֲנִי מִתְמוֹטֶטֶת בְּיָדֶיךָ רוֹעֶדֶת מִמַגָּע אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מֶה הָיָה לוּ הָיִיתִי נוֹפֶלֶת בֶּאֱמֶת לְחֵיקְךָ? הַאִם הִגַעְתָּ אֵלַי מִפֶּתַח הָאוּלָם אוֹ שֶׁיָּרַדְתָּ מִן הַמַסָּךְ מַמָּשׁ אֶל מוֹשָׁבִי בָּאוּלָם. מֶה הָיָה אִלּוּ הָיִיתִי בֶּאֱמֶת מַפְשִׁילָה אֶת הַחֲצָאִית שֶלֹא בָּאתִי בָּהּ? מֶה הָיָה קוֹרֶה לוּ יָשַׁבְתִּי עָלֶיךָ בַּקּוֹלְנוֹעִ הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ? הָיוּ רוֹאִים אוֹתָנוּ מְכַכְּבִים עַל הַבַּד הָיוּ רוֹאִים אוֹתָנוּ עוֹשִים אַהֲבָה כְּמוֹ בַּסְּרָטִים הַקָהָל הָיָה בּוֹכֶה כְּמוֹ בְּסֶרֶט אַהֲבָה, וְאַתָּה הָיִיתָ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶהֱיֶה הַנְּסִיכָה הַקְּסוּמָה, יוֹרֵד עַל בִּרְכֶּיךָ מִתְחַנֵּן שֶׁאֶהֱיֶה מְקַבֶּלֶת לְתוֹכִי אֶת כָּל הַזְּרָעִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ לְהַעֲנִיק. השיר מדבר בעד עצמו, איני רוצה לפרשו. די לי שהבאת אותו לריאיון בשלמותו. הוא ידבר במקומי.

יונה וולך ש. ניתן לחוש בבירור בהשפעות של יונה וולך בשירייך מצד אחד (וידוע לי שהתיזה לתואר השני שלך נכתבה על המשוררת יונה וולך ומקווה שעבודתך תפורסם בקרוב), ומצד שני ביצירות מעולם הילדים והאגדות, כמו הנסיך הקטן, עליסה בארץ הפלאות ועוד. איך מתחברים שני העולמות האלו, אם בכלל? האם הצד של יונה וולך מתחבר לנשיות? והאם הצד של ספרי הילדים מתחבר לעובדה שיש ילדים קטנים בבית, או שכולנו רוצים להיות ולחיות בעולם הילדות, מחפשים אהבה כמו בספרי הילדים, אהבה טהורה, תמימה וטבעית? מעניין, עד אשר לא הערת לי על הקשר ביני לבין יונה וולך לא יכולתי לחוש בכך. איני יודעת אם אני יכולה לומר באופן וודאי, שיש ביצירתי זיקות ליצירת וולך. קטונתי מלהגדיר זאת. אני בוודאי, ספגתי משהו מן הפואטיקה שלה אולם לאמץ אותה כמודל לחיקוי איני יודעת אם הדבר נכון. אני מאמינה שאני כל הזמן סופגת. הכתיבה היא הרבה פעמים לחיצה של הכותב על הספוג של עצמו. הספוג מתמלא וצריך לחלוט את המיצים שנספגים בספוג כדי לנקות את הספוג. להמשיך הלאה בעבורי זה הרבה פעמים לכתוב. אני עוברת תהליך של היטהרות בעת הכתיבה וכן, הרבה פעמים הכתיבה היא חוויתית ועלי להשתחרר מן הרשמים שלי בעזרת הכתיבה. באשר לזיקות שציינתי לאגדות ילדים, אני, כנראה, ביסודי אישה מאוד נאיבית, שבויה בעולם מיתוסים של אגדות אנדרסן והאחים גרים. כן, בילדותי אהבתי לקרוא אגדות, קראתי אגדות המון שנים, זה כנראה, סוג של בריחה ואולי גם סוג של תהליך התבגרות שעוברות ילדות. ואני משום מה עדיין יונקת מאותו מאגר ילדותי של אגדות, על נסיכים, ועל ארמונות. אני מאמינה שיש בינינו נסיכים ונסיכות. וכמובן, כאם לילדים בכיתה ב' אני עדיין מוצאת את עצמי מספרת אגדות ונהנית לספר. ש. השירים בספר הם ליריים ורומנטיים ברובם. יחד עם זאת יש קטעים של פרוזה לירית. האם זה עקב העובדה שאת כותבת גם שירה וגם פרוזה והכתיבה היא מכלול אחד? לפעמים קטעי הפרוזה הם על גבול השירה ועל כן כללתי אותם בקובץ השירה. בסופו של תהליך העריכה צומצם החלק הזה עד לכדי קטע אחד בלבד. אני מקווה שקטעים שהוצאתי יראו אור בספר הפרוזה שלי אשר ממתין לפרסום. ש. יש מעט מאוד שירים שבהם יש נגיעה בנושאים חברתיים כמו בשיר על אילן רמון ("הנסיך אילן" עמ' 44), על אלי חקק ("האיש שלא הכרתי, עמ' 25), על זונת המדרכות (עמ' 18) ושער ג "חבלי משפחה" מעמ' 49 ואילך, ובו שירים על האם ועל הסבתא ואחרים. הסיבה נעוצה בקירבת יתר לליריקה או בגלל שהחלטת שהחיים והמחאה החברתית עדיין לא הגיע זמנם לחשיפה בשירה שלך? או שמא הם פחות מעניינים אותך ולכן את כמעט לא כותבת עליהם. הספר עבר כמה גלגולים עד להתגבשותו בצורה הנוכחית, למשל, פרק שירה המשפחה היה דל ביותר. משנוצרו השירים על הוריי הפכו השירים הליריים לשירים שניתן למצוא בחצר האחורית בעוד ששירי המשפחה הפכו לייצוגיים בעבורי. שירה היא עניין של מצב רוח, אני מאמינה גם בתהליך של התגבשות. אני מרוצה מן הספר, הוא בהחלט מדבר בקול משלו. יש לו אמירות מגוונות, והוא ספר בשל על אף האמירות הרומנטיות. יש בו השלמה ושלמות. איני רוצה לפרש יותר מדי, כדאי לקרוא את הספר להתרשם. לפעמים קשה לי להתראיין. ופתאום בראיון הזה לך אני מבינה עד כמה קשה להתראיין... ואני חשבתי שזה עניין פשוט... ש. חלק מהדימויים של האהוב והאהבה הוא מעולם הילדים כמו בשיר נסיך קטן בעמ' 34 המצוטט בהמשך. האם את רוצה אהבת-אמת כמו של ילדים, או האהוב-גבר צריך להיות גם הילד וגם האב-אהוב? האם יש חפיפה בין שתי הדמויות "הילד-גבר"? ואולי זה קשור איך שהוא לילדות? ) נדמה לי שהאב מוזכר רק פעם, כניצול שואה בשיר "אמא שלי הבת שלי", ושם תפקידו להוליד בלבד. נָסִיךְ קָטָן אִם יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ לִי נָסִיךְ קָטָן הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיָּבוֹא בִּדְמוּתְךָ שֶׁיֵּרֵד מִן הַיָּרֵחַ וְיָבִיא לִי אֶת הַכּוֹכָבִים, הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיְּהֵא לוֹ הַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ שֶׁיְּהֵא לוֹ הַדִּבּוּר שֶׁלְּךָ הַחֲרִיזָה שֶׁלְּךָ שֶׁיְּהֵא אַתָּה. אִם יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ לִי נָסִיךְ קָטָן הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הַתֹּם שֶׁיֵּשׁ בְּךָ שֶׁיְּהֵא בּוֹ הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ בְּךָ. שֶׁיְּפַנֵּק אוֹתִי וְיָמֵס אוֹתִי בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ שֶׁיִּשְׁאַב כֹּחִי אֵלָיו וְיִתֵּן לִי כֹּחוֹ שֶׁיָּאִיר יוֹמִי וְיָקִיץ אוֹתִי מִשְּׁנָתִי שֶׁיִּבְזֹק עַל שְׂפָתַי מֵאַבְקַת הַקְּסָמִים שֶׁלּוֹ, נָסִיךְ שֶׁלִּי. אבי, יצחק מוזכר גם בשיר יצחק ורבקה בסיום הספר. וגם במחזור השירים על אחיו בוריס. וגם בשיר המטבח. אני מסכימה שדמות האם דומיננטית מאוד בשיריי. בשיר "המטבח" בעמ' 53 זה בולט מאוד. בעיניי זהו שיר מאוד ייצוגי וחשוב בספר. הַמִּטְבָּח שָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי. הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּת מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת, מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם הִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל. כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּ וְכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת עוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִי מֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּ אֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּק כְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּת. לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ הִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִית בְּעַרְבִית וּבֶעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה. בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה רַק עִבְרִית. ש. השפה בשירה היא שפה פשוטה מובנת לכל, ובעזרתה את בונה לא מעט דימויים, ומטפורות מאוד יפות וכובשות. כמי שמעורבת מאוד בעולם ספרות, האם הבחירה בשפה הפשוטה מכוונת? האם השדה של שפה אקטואלי וקונקרטי עוזר לך לבנות את הליריקה הזורמת ברוב רובם של השירים והשיר "חדרי לבי" בעמ' 66 הוא רק אחד מיני רבים כאלו? חַדְרֵי לִבִּי מִכָּל הַסֻפְּרְמַרְקֶט קָנִיתִי לִי רַק אוֹתְךָ, לֹא קָנִיתִי לֶחֶם לֹא קָנִיתִי חָלָב לֹא קָנִיתִי פִּיתָה עִם זַעְתָּר. בְּלֹא שֶׁיִּרְאוּ הִגְנַבְתִּי אוֹתְךָ לְתוֹךְ לִבִּי, נִשְׁפַּךְ כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ שֶׁמֶן, וְלֹא נוֹתַרְתָּ לְהָאִיר אֶת חַדְרֵי לִבִּי. אם אתה כותב על שירתי שהיא פשוטה ומובנת לכל וגם בנויה עם לא מעט דימויים ומטאפורות יפות וכובשות, אין מחמאה גדולה מזו. אני מאמינה שהכתיבה שלי נוצרה בהיותי בת כור ההיתוך. בביתי שלי היה כור היתוך. בביתי שלי בבית הורי התמזג המזרח עם המערב, במאכלים במילים בצבעים בריחות, ומתוך המיזוג הזה אני ביקשתי ליצור תמונה בהירה. מקווה שהצלחתי. ש. אי אפשר להתעלם מדימויי הים וחיות הים השולטות בשירה שלך, למשל השיר "כוכב הים" עמ' 37. למה ים? קירבת המגורים? אהבתך לים? משהו מיוחד בים, בעננים, בגלים, בלויתנים? כּוֹכַב הַיָּם כּוֹכַב יָם קָטָן מְנַשֵּׁק אוֹתִי עַל צַוָּארִי וְכָרִישׁ מְזַנֵּק מִן הַיָּד וַאֲנִי לֹא יוֹנָה הַנָּבִיא אִשָּׁה עַל הַחוֹף מְחַפֶּשֶׂת תְּשׁוּבוֹת הוֹלֶכֶת עַל קַו הַמַּיִם וְנִשְׁבֶּרֶת מִגַּלִּים. כּוֹכָבִי דּוֹרֵךְ לְעֵת עֶרֶב וְאַתָּה מַכֶּה בִּי בְּגַלֶּיךָ מְנַסֶּה לְחַזֵּק אוֹתִי שֶׁאֶהֱיֶה הוֹלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר לֹא אֶפֹּל לֹא אֶבְכֶּה לֹא אֶטָּרֵף מִיַּד הַכָּרִישׁ רַק כּוֹכָבִי יָאִיר כּוֹכַב הַיָּם שֶׁלִּי. יכול להיות שכל מה שאמרת אמת. זה בהחלט הגיוני שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. ונוף מולדתי הוא ערי החוף האחת עיר פלישתים לשעבר, אשקלון עם נוף חוף הים שנשקף מחלון מרפסת ילדותי, וגם בנעורי ובגרותי אני מתגוררת בסמוך לים. אבל איני יודעת אם זה קשור למטבעות ששיבצתי בשירי שהן כנראה כבר משקעים מיתיים שזוחלים מן התת מודע. ש. ולסיום, אי אפשר להתעלם מה"אוקינוסים" של האופטימיות המציפים את עמודי הספר, מהאהבה האינסופית הזורמת בשורות רוב השירים. האם את אופטימית חסרת תקנה? האם את מאוהבת ללא גבולות? האם את שייכת לזן הנדיר והמשודרג של הרומנטיקנים / רומנטיקניות שדבר לא ישבור אותם? איך זה מסתדר עם העולם הסובב אותנו? מה המרשם שלך לאופטימיות ולאהבה? אם יש רומנטיקנים ואם יש אופטימיים אני רוצה להימנות עליהם. אני רוצה להמשיך לראות את העולם מבעד לזגוגית המטושטשת שלי, מבעד לערפל המטשטש את התמונות ומסיר קוים שיש בהם למוטט אותי, כי אני רגישה מאוד, ואיני רוצה לראות את העולם בלא שיגעון. מנחם, הרשה לי להודות לך על הפקת ספר השירים, תבואת השיגעון. על מידת ההקשבה, ועל הרצון הטוב שהפגנת גם כאשר התחלתי לעצבן כשביקשתי לתקן שוב ושוב. מילה לסיום, מנחם, מרבים לדבר על קינאת סופרים ועל מתח בין משוררים. אך יש גם תופעה של פירגון ושל אחווה בעולמה של היצירה. אני מבקשת לספר על מחווה של המשורר יעקב יעקב, מנהל אגף לחינוך מבוגרים והאוניברסיטה העממית בעיריית ירושלים. שלחתי אליו בשבוע שעבר ספר, לא ציפיתי לתגובה מצידו אולם הוא הפתיע אותי בבוקר יום ראשון צלצל אליי ואמר לי תודות על הספר, סיפר לי מעט על ההתרגשות שחווה הוא ובני משפחתו. הוא לא חשב להתחיל את השבוע בלא להודות לי על כתיבתי. מה אפשר לבקש עוד? מתברר שיש גם פרגון ואחווה בעולמם של היוצרים.

תבואת השיגעון / שושנה ויג

5 במאי, 2006