האתר של שושנה ויג


בחירת העורכים

20 ביולי, 2012 מאת shosh

 

בחירת העורכים

שושנה ויג

בימים אלה יוצא לאור כתב עת חדש.  זוהי עונת כתבי העת. הידעתם שכמעט בכל שבוע נולד בישראל כתב עת? ומה שנכון, רובם ככולם כתבי עת ספרותיים. זוהי עונת המשוררים! אין ספק.  "אות", "בגלל" גם "מקף"… זה מזכיר לי את התופעה האנושית, שבה אתה מבחין במה שמעניין אותך. וכן, גם אני ייסדתי מטעם הוצאת "פיוטית" כתב עת. כשהחלטתי על ייסוד כתב העת לפני כשלושה חודשים לא ידעתי שהשוק רוויי בציפייה לכתבי עת. ולא ידעתי שיצמחו על האדמה הספרותית הצמאה כל כך הרבה אחים לשליחות התרבותית.

כתב העת נקרא "עבריתון", והתמנה כעורך הראשי יאיר בן-חור, תואר שני בלשון עברית, עורך לשון לספרים בהוצאות שונות, ואף הצטרף באחרונה לעריכה בהוצאת "פיוטית". ערך את הספר האחרון, ש' יוסף  "ערפלית", עריכת לשון. הרעיון לכתב עת נולד בעקבות הרצון שלי לחשוף את ההוצאה שלי לכותבים נוספים, כותבים שלא זכו להכיר את "פיוטית", ובמיוחד להעניק במה נוספת לפרסום יצירות ליוצרים חדשים ובלתי מוכרים.

לאחר בחירת הכותרת לכתב העת העמיד יאיר בן-חור עמוד לכתב העת בפייסבוק וגם עיצב את הסמליל שלו. יאיר פתח לכתב העת תיבת דואר, וכך נולד בישראל כתב עת חדש. כעורכים התלבטנו לגבי אופיו וייחודו בנוף העמוס כתבי עת. ניכר, שיש ביקוש לכתבי עת. הראייה, בעמוד ה"עבריתון" מעל 200 חברים, שמתעדכנים ומתכוננים יחד להשקה החגיגית בבית הסופר בתל אביב ב 10 בספטמבר.

בימים אלה אנו מסיימים את עריכת הגיליון הראשון, ייחדנו נושא משותף לכל גיליון, והנושא הראשון -"התחלות". יוצרים רבים שלחו יצירות לכתב העת, רובם כתבו על הנושא והשתדלנו לכלול את רובן בתוך כתב העת. לצערנו, לא יכולנו לכלול את כל היצירות בכתב העת. אילוצים כלכליים הגבילו את היקף הגיליון, וגם דבקנו באיכות והעיקר מעל לכל הקפדנו שכל היצירות תתייחסנה לנושא "התחלות". כשהתחלנו לרכז את החומרים, גילינו את ציפייה של הכותבים לבמה נוספת, חדשה ליצירותיהם. גילינו את מה שידענו עוד קודם, את הרצון למצוא עוד מרפסת להצגת התכנים, שיוצרים בימים אלה יוצרים ישראליים. רוב היצירות צמחו מתוך הקבוצה בפייסבוק. אם אתה רוצה להתחיל מהתחלה תתחיל בפייסבוק.

פרסמנו את המניפסט בעמוד כפתיחה לחברים, שהחלו להתקבץ. זהו האני המאמין של כתב העת. והנה הוא לפניכם. רצון לפרסם משהו אחר בימים לוהטים אלה.

"העבריתון יהיה כתב עת חופשי שאינו כפוף לתפיסה כלשהי, לא יהיה זה כתב עת חתרני (חברתי או פוליטי),  והוא יהיה פתוח לפרסם יצירות בעברית שאינן אשכנזיות ואינן ספרדיות, אינן חילוניות ואינן דתיות, יצירות שאינן מזוהות עם קהילה מסוימת או מגבשות תפיסה מסוימת. זה יהיה כתב עת ללא קו ברור וללא מגמה מכוונת. היצירות יעברו מיון וייכנס לגיליון הקרוב. מי שיצירתו תביע עמדה אישית לירית בלתי פוליטית. לא יתקבלו יצירות נגד הכיבוש ולא יתקבלו יצירות נגד הקיפוח. לא יפורסמו יצירות בגנות המדינה. יתקבלו יצירות שבהן הספרות היא ספרות לִשמהּ. לא יהיה כלי ביטוי של שום קליקה או קבוצה ספרותית קיימת. כתב העת יהיה פתוח לכולם, ללא תלות במשמרת ספרותית, בגיל ובמגדר.

יתקבלו יצירות שישקפו את הצד האחר בחברה הישראלית, צד שבדרך כלל נדחה בעת צנזורת הפרסום כי אינו תואם את התפיסה האפנתית. יתקבלו יצירות שיכבדו בהן את השפה העברית לדורותיה, יצירות שתהיה בהן אמירה על עולמנו (האישי או הציבורי)  ובכל זאת הזעקה תהיה שקטה ובלתי מתפשרת. בכתב העת יוקדש חלק עיקרי ליצירות צעירים שלא פרסמו עד כה ספרים. יתקבלו בברכה מאמרים על היצירה העברית, על השפה העברית ועל מגמות בחידושי השפה העברית. כתב העת יבטא קשת של נושאים, וכל גיליון יהיה מוקדש לנושא מרכזי. כתב העת יהיה פתוח לכל המתרחש בספרות העברית וישתדל להיות תיבת תהודה גם למתרחש בהווה, אך גם לספרות העברית לדורותיה. כתב העת אינו רואה עצמו מחויב לעסוק ביצירות שהן במרכז העניין הציבורי, ולא יקבל מחויבות לשיקולים של מידרוג (רייטינג) ספרותי…"(עורכי העבריתון)

וכעת אנו עומדים לפרסם מיצירותיהם של המשוררים והסופרים, רשימה ארוכה של 31 יוצרים שכתבו לנו על הנושא "התחלות", ונענו לשלוח יצירות מקוריות, שלא התפרסמו מעל במה אחרת ושזוהי החשיפה הראשונה שלה בכתב העת.

דוד אדלר, שרה אהרונוביץ־קרפנוס, מירון ח' איזקסון, בן בן־ארי, דוד ברבי, יעקב ברזילי, חמוטל בר יוסף, רועי ברן, יוני גבריאל, אדם דובז'ינסקי, איֶלת הלר, גלית וסקר, יצהר ורדי, בלפור חקק, זהר טשרטוק, סער יכין, חמוטל ילין, מזי כהן־מלמד, חנה לִבנה, דב ליפשיץ, עמית מאוטנר, סיגל מגן, אורית מזור, לורן מילק, רינת מצליח, מנחם מ' פאלק, יוסיפיה פורת, ניצה פלד, יניב קקון, אחמד שאמס, שחר שלקוב, מיא שם־אור.

סקופ רציני יש לנו, בין המשתתפים חוקר שירה עברית מאוניברסיטת עין שאמס שבמצרים, סטודנט לתואר שני במסגרת לימודי השפה העברית, שפתח קבוצה לספרות הישראלית. אחמד שאמס צעיר בן 25 ממצרים מקיים קשר רצוף באמצעות הפייסבוק עם סופרים ומשוררים ישראליים ומאמרו ייחשף בצאת הגיליון הראשון של העבריתון.

לא נוכל לחשוף את היצירות שיתפרסמו בכתב העת, הוא ירד לדפוס ברגעים אלה, סוף חודש יולי 2012. אולם כשמגיעות יצירות לתיבת דואר לא משנה אם היא אלקטרונית או תיבת דואר אמתית, מרגישים החמצה כשלא יכולים לכלול את כל היצירות. ואכן, את היצירה של אבי כהן, שלמד בתל-חי - קולנוע ואף היה מורה לקולנוע. בנוסף  למד תואר ראשון ושני בחוג לפילוסופיה בחיפה. את התזה כתב על הרומן של י.ח. ברנר "בחורף". מעין שילוב של פילוסופיה ספרות וקצת פיזיקה.
אבי כהן,  אבא במשרה מלאה.  

"נשוי לשרון + 2 חופשי. את הגיל של שרון אשמור ברשותך במערכת" (-:  

הוא כותב לי כשאני מבררת עמו פרטים עליו לצורך הכתבה לאינטרנט.

"טוב אני חותך לישון
באמת שאין לי מילים להודות לך
ככה פתאום הסיפור יוצא לטייל קצת מחוץ לגבולות הפייסבוק , איזה כיף"

 

אהבתי את תגובתו של אבי כשפרסמנו את התוצאות של הנבחרים בפייסבוק הוא כתב לנו:

-"יצאתם לדרך בלי המזווה, שם כל היינות והדברים הטובים.
כמה חבל
(-:
שיהיה בהצלחה.
"

כשקראנו את ההודעה אני ויאיר החלטנו בהתייעצות שאנו עונים לו בפרטי, וכך החלה התכתבות מרגשת שהובילה לכל הכתבה ולחשיפת סיפורו של אבי כהן ברבים.

 

 

סיפורים מן המזווה / אבי כהן

1
בעודי יושב אל מול דף, חדור בלהט כתיבה שלא מבייש את סופרינו הידועים בתהילת עולם, אוחז הייתי בעט כרכב המדהיר מילים אל מחוז חפצם. אוֹ-אָז פילח רעש טלפון את אוזני.
טרר…טרר…טרר…טרר…
זה כיבה להט, שיחרר רתמה ורסן, משלח את סוסי אל שדות השכחה, שם מתים סיפורים רגע לפני לידתם.
מיד, תוך אפרכסת הזולגת אט אט אל תנוך שמאלי, זיהיתי את מֶנְדֵל. מנדל בעל הנשימות הכבדות, שריחו החריף היו לי לרועץ דרך מכשיר זה. אי אפשר לו לעולם להמציא כלי טכנולוגי אשר ימנע מבשר אדם על שתי אוזניו, את ריחו הכוהלי של מנדלי. ובין האפרכסת לסדן ערגתי אל הבראשית ,אל רחם דגי לו כמהתי , בפוגשי את הלז. מכאן שעל אף שמיומן הייתי במצבים שכגון אלה, בהם אני מניח את גופי כסודר תלוי על וו, היה עלי הרגע לכורח. אפי מיהר לבצע תנועה זימית, בזמן שידיי חיקו משהו מתנועת הסנפיר של לוויתן, רגע לפני צלילתו אל קרקעית ים.
"שלום עליכם" בירך אותי הסרחן דרך שפורפרת טלפון . מיד שכחתי את שִדְרָתִי ולבשתי את אִדְרָתִי, ובירכתיו לשלום, מוכן ומזומן לכול.

"מגיע מזל טוב, אברימלה, אברימלה, אל תתבייש,ידעתי, מה אמרתי לך."

…….

אולי זה הזמן לספר. בזמן שהתקשר הסרחן , הייתה מונחת בחדרי חבילת דפים כרוכה בנייר אדמדם, ועליה מתנוסס שמי:
אברהם פֶרֵש :סיפורים מן המזווה

ומה אומר ומה אגיד :
ספרי יצא לאור. התחלת ההתחלות. בראשית חיי .

" בראשית ברא פרש את המזווה ".

סיפורי המזווה, תפוחי בוסר מופלאים, נתנים לנפשי חיים ודעת .

שעות מרובות הייתי בוהה בעוללי הנשען ברישול מחושב על שועי עולם, כאומר: " ראו אותי, גם אני כמוכם, מרהיב בנוצות המילים. גם בי טמונים סודות גדולים כקטנים . כמוני כמוכם מעילי האדמדם אוחז בכנף השכינה."

……..

" תודה, באמת לא היית צריך, סך הכל ספר." גמגמתי במבוכה אל השפורפרת.
"אל תצניע לכת, אברימלה, אברימלה, תחשוב! עגנון, שלונסקי, פרץ, רם אורן, ואתה, אתה, כן גם אתה, חייל בצבא המילים."
ואני שוב מיהרתי להודות לו, מבטל את תשורותיו, וזה מיהר להחזיר לי דברי חנופה, והדבר היה נמשך עד סוף הימים אלמלא נתקף זה ביצר סקרנות, והחל דוחק בי לגלגל את מסכת תולדותיו של 'סיפורים מן המזווה'.
"הרי ינקותא זה, קרובי הוא , שאר בשרי, אברימלה, אברימלה, אינך יכול שלא לספר לי כיצד זה בא לעולם."
מבוסם מדברי החנופה, והלום מעט מריחותיו, שתפסו חוטם נרדם בשמירה, החילותי בריצויו.

2
(מעשה שהיה כך לא היה)

אפילוג
קניית דפים, חידוד עטים, הלימת עיתים, רעיונות, טווית מילים, התגבשות, תיקונים, וכהנה וכהנה… אינם מעניינם של הדיוטות, אלה עקרים מבחינה ספרותית, על אף שזרע וביצית הינם, ומהם נוצרת אלכימיה של סיפור.
כיצד בא לעולם סיפור, איננו מעניינו של איש, כיצד זוכה הוא להכרת העולם, סיפור אחר. למה הדבר דומה, לתינוקות של בית רבן הבאים לעולם בדרך הטבע, אלה שבבית האסותא מחליטים מי מהעוללים יעשה דרכו אל מחוץ לכתליו , ומי ישוּיָר בתהומות הנשייה. ואלו הם תולדות הדברים אשר אירעו לסיפורי 'סיפורים מן המזווה' רגע לפני ששלחוהו אל חיי.

(מתוך שיחת הטלפון עם מנדל )

לאחר חידודים, כתיבה, התגבשות, כתיבה, תיקונים, ועוד כהנה וכהנה דברים, הובאה המלאכה לידי סיום. מיד, כבדרך נס, הובא לידי צו זימון, המורה לי להתייצב בפני ועדת שיפוט ספרותית/ "עלינו ללמוד מקרוב את העובדות!" נכתב במכתב לקוני, יבש, שהבטיח לי פרס שמן, אם אמלא אחר סידרה של ההוראות א,ב,ג…

……………………….
בטוחני שהקורא הזהיר והמשכיל מרים גבה, וממלמל ספק – "הרי כיצד הגיע מכתב זה יש מאין? שמא שלח הסופר את סיפורו לתחרות פלונית אלמונית, או אולי פיזר את ספרו כחול על פני הים, מלביש לו כתר, או אולי דוחק עַם עובד אל הקיבוץ המאוחד. אך גם אם נִמָנַע מכך, ואכן נחת המכתב כציפור על עץ, ידוע כבר מקדמת דנאׁ( ואף לקוראת דנהׂ), שסופר המוריד מכתבים משמים,
Deus es machine , עושה זאת מפאת דמיונו הלוקה, וכבר האריך על כך אריסטו בספרו רטוריקה. וארהיב עוז ואוסיף , שהקורא המשכיל, שהשיל את אדרת הזהירות, תוהה כעת בינו לבינו – " מדוע כותב דרדק מדורדק זה בשפת אבות אבותיו? משול הוא למשוגעים הנפוליונים הצועקים: אני נפוליון , אני נפוליון, אלא שכאן, במזווה, הומרה הצעקה הנפוליונית לאני עגנון, או ברנר, או מישהו בן גילם. קורי הגיל העכבישים מכבידים על הקריאה, ובמקום לעמוד מאחורי מ"א שנותיו, עומד הסופר מאחורי ק"כ שנים לא לו. טיפשות! אנכרוניזם! ספרות? "

וכיצד אתחרה עם קוראי החכמים והנבונים, רק אומר שבמזווה נחים להם קוניאק ווסקי ישנים , ומידי פעם מעלה הסופר מנחת שיכר במעלה מדרגות ומגישם לאורחים אניני טעם, שיגלגלו על לשונם טעם גן עדן.
לא הכל בוז'ולה נובו צעיר ורענן.

………………………..

ביום הדין צעדתי בהססנות לעבר בית המשפט הספרותי. מסדרון ארוך וחשוך עיבה את חששותיי. דלת עץ ישנה ועליה שלט 'לועדה' קטעה את טְלִפתי, והנה מושיט אני ידי אל דלת , וזאת ב'דלת' אמותיה ממהרת להשמיעה קולות חריקה מחרישי אוזניים . מיד עם היפתחה, נגלו לפני בעומק השדה, בעדשת עיניי, שלושה שופטים מקומרי גב, שיצר מראית עין דבשתית. שותקים, בוהים אצל חריצי העץ הקדוש. יד ארוכה נשלחה אל חוטם מנוזל, בזמן שיד אחרת גירדה פדחת, ואילו השלישית הפריחה נשיקות לאוויר, או אולי פיהקה אצבעות. ברגע שהבחינו בי קראו בפה אחד "כנס! כנס!"
התיישבתי על הכסא ריק עליו היה מודבק שלט –הסופר?
"תשב! תשב!" המשיכו השלושה לפזז בקולם.
לאחר הפיזוז העליז השתרר שקט , נטול אוושות רוח, נשימות, ורעשי קיבה, שקט ספרותי שאינו יכול להכיל ולו האיקו אחד, נניח כזה:

חרב סמוראי
הופכת מגן דויד
הַאִיקוּ יהודי

לבסוף פתח בדברים המבוגר שבהם, בזמן שהרכיב על משקפיו אף נשרי:

"תשמע, פרש, סגנון הכתיבה באמת… נו… אתה יודע, מיוחד, עשיר, מורכב, אולי מורכב מידי! קח לדוגמא את ההתחלה"
הוא פתח את הספר בעמוד שסומן מראש בסימניה כחולה, והחל קורא:

' שנים שלא נראתה זריחה שכזו. שמש צהובה, גדולה, נשקה לרוחות השירוקו , הזורעות במפוחיהן הגדולות אוויר חם. רוחות שיר ליטפו עצי אורן ושיטה, ששקשקו בעלעליהם למקצבי רוח שונים.
פרח התערטל, מצמיד גבעוליו הירקרקים כמוחא כף , מביע סיפוק מהמראות שסיפקו לו חבריו. לפתע! מגפים. צללית גדולה, כמו ענני סער, צללית מאפילה על עלי הכותרת הצהובים. עד שנשקה שחור בצהוב, צהוב בשחור. פרח נרמס. כבודו חולל. שילוק…'

הוא הפסיק את קריאתו, מביט בי ובספרי, בספרי ובי , מסיט מבטו לפרקים מהדף אלי ומאלי לדף, נראה כאילו עוד לא החליט את מי ילפות בטפריו הספרותיים.
"תשמע!!!!!"צווח לפתע, "האנשה, בהתחלה… אממ.. יוצרת מסה קריטית אממ.. אתה מבין? מסה ספרותית, המייצרת ניכור, עוד לפני שטעמנו אממ… שהכרנו אמממ… מי הוא הפרח הנרמס?" צעקותיו החרישו את אוזני שהחלו מתגעגעות ל'דֶלת' אמות. המשקפים המשיכו בשלהם: "…שימוש בסמלים כגון: פרח ,שמש, ושילוק!! שילוק?? סופר ביבים! לירוק לבאר עתיקה, שנחפרה בזיעת אפים. שילוק! אממ…. שקספיר? ונציה בקופסת סרדינים! למה להמשיל את הטבע לדיסקוטק? אממ… מה רע בשורה – שנים שלא נראתה זריחה … עצים… פרחים אמממ… אתה מבין, ריאליסטי יותר, אמיתי, בלי מחיצות, מטאפורות, אתה מבין!! אממ…"
הלום מביקורתו, מנסה לארגן לעצמי תשובה, שלא תעליב אותו ואת בני משפחתו נכנסה המבקרת השנייה באמצע שתיקתי והמשיכה במבול של דברים:
"תראה אני דווקא אהבתי, הפתיחה מסקרנת, והאנשה דוחפת את הקורא פנימה אל הסיפור. הבעיה שלי הייתה במערכת היחסים שבין הגיבורים. הדיאלוגים יצרו אצלי ניכור, ובאו בניגוד גמור לתיאורי הנוף הפנטאסטיים."
היא פתחה את הספר. סימניה אדמדמה מצאה את דרכה אל ריצפת עץ. בדמיוני נפלה אבן לבאר, בזמן שהמבקרת המשיכה לגולל באוזני את שיחתו של ירמיק עם פרומה, מצטטת מפי הגבורה התל-אביבית מתכונים לכתיבת סיפורת – תראה שינקיוביץ אמר כך… תעזובי גורס כך… ברקוביץ אחרת…
רגע לפני שלשוני עמדה לשחרר קיטונות של אש ותוכחה, נכנס המבקר השלישי, הקטן והצעיר שבחבורה. עיניו מצמצו כמגדלור בים סוער, וידיו חתרו בדפי . הוא נעצר נדמה לי בסיפור 'דרוספא' ופלט באיטיות ובהטעמה מילים קדושות : " כול עוד ה'מזווה' הספרותי טוטפות לעיניך, תבורך אברהם פרש! תבורך אתה וסיפורך!"
ידיו הקטנות נפרשו כעוף החול, ושני המבקרים עטו עליהן , מנשקים אותן כנשר הנובר בפגרו, בזמן שפיהם ממלמל: "תבורך אברהם, תבורך , אמממ…כך…אמממ..כך…אמממ…אחרת… " הטקס נמשך דקות ארוכות, כנראה עד שבלוטות הרוק של השניים הידלדלו, ופיהם יבש, ואז חזרו המנשקים למקומם.
המבוגר שבהם הסיר את אפו ממשקפיו, חייך ואמר:

"האנשות שלך אמממ, יש בהם מסה קריטית המתבקשת בשירה אמממ, מי היה מאמין שנמצא במזווה אמממ… במזווה, כך, את השורה…" הוא עלעל בספר במהירות והחל קורא: "
'טיפות של עור נגוסות בנו, כאשר אנו מתערטלים במילה, לובשים את צעיפי הבושה, ונאחזים זה בזו.'
אמממ הישירות, אמממ… הפתיחות, אמממ… ההסוואה, חוגגים את ניצחונם, נצחונו של 'המזווה', 'המזווה', אמממ…"
המבקר טפף ברגליו, וצחקק אל המבורך — הקטן שבחבורה. מיד אחריו פרצה הגברת באודיה לניצחונו של המזווה, ובקול גדול דרשה ואמרה:
"הניכור, הו! הניכור, הוא זה המחבק אותך אל תוכם של גיבורי המזווה. הניכור הוא נשיקת החיים, והוא תאומה של האמפטיה, והקִרבה. כאשר פונה ירימיק אל פרומה ואומר לה,
'מי ייתן ואוכל פת קיבר עבשה' עונה לו זו, 'נשמה של אופה לך, ירימיק.'
אינך יכול שלא לחוש בריחות הלחמים העוטפים את הגיבורים, גיבורים התופחים כפת, מתגבשים, ומתקשים כמעטפתו של לחם. וכבר כתבו על כך שינקיוביץ… ותעזובי…וברקוביץ … ".

ושוב פשט הקטן את ידיו, מצמץ בעיניו המגדלוריות , ואותת לי לסור אצלו . "כן אדוני" אמרתי, בזמן שהמצמוץ הלך וגבר, והמבורך המשיך לחתור בדפי. לפתע פסק והדליק פרוז'קטור אישוני שליווה את דבריו:

" התחלה נאה. חוסר ניסיון מהול בכשרון. בן כמה אתה?"

"ארבעים." מיהרתי להשיב.

" בטל בשישים." החזיר לי חידוד ומיד הצטחקק.

ושוב התפרצו להם השניים והמשיכו את סקירתם על המזווה, בין הצתחקקות להצטחקות . המבוגר טען: "שאכן נאיביות, אחותו של חוסר הניסיון, ניכרים מהכתב. זוהי התחלה, בראשית. דרך ארוכה ומפותלת עומדת בפני פרש עד שיעגון במפרץ דברי הימים" והגברת הוסיפה :"שאכן הניכור גדול מידי, ומעיד על יצירת ביכורים שאינה אקלקטית במובן הרגשי."
המבורך פסק למצמץ, ודרש ממני לומר כמה מילים עלי ועל ספרי – המרתף. המרתף? למה לא? השארתי את הטעון תיקון, וסיפרתי לו על חיי, על המרתף ששימש לי ככר משחקים בשנותי הקדומות, מרתף ובו חור המוביל ישר לסוף העולם — התחלת ההתחלות. סיפרתי לו על אהבתי לפרומה, ועל נישואיה שקעקעו את נשמתי והרחיקו אותי מהמילה הכתובה, סיפרתי לו כאילו היה כומר ואני החוטא, המתוודה.
בסיום מצמץ המבורך ואמר, " למה לא כתבת עליך- פרש, שעל סיפורך מעל מרתפך! " השיחה גלשה אל השלד האידיאי הבונה סיפור, אל הד.נ.א הלירי. ושם , מאחורי הקלעים של הסיפורת, במצולות הים, במזווה הספרותי בו קמים ונופלים סיפורים ע"י הבל פה של לשלשת קדושה, לימדתי אפולוגטיקה על זכותו של הסיפור הפנטסטי להיחרט על דף בדם דיו, ועל שמירת צנעתה של אהובתי פרומה, ועל צנעת הסופר הדר בחרכים שבין אות לאות, נספג בערפל לבן ונסתר. פי הפיק מרגליות, ואני האזנתי לדברי בתשומת לב וחשבתי – הרמנויטיקה תחנה מרכזית, אלה שבאמצע שיסעני המבורך… והנה ידו מונחת על ראשי, ושפתיו ממלמלות "שלא תדע צער, אברהם פרש, אומן, מבטיח, מברך, הצלחה, כן ירבו מילותיך, כחול אשר על פני הים, מי יתן ועל המזווה תבנה שכיית חמדה, טירה, ארמון, רומאן… " הוא נישק את ראשי, ומיד חתם בחותמת גדולה על דף, דוחף לידי צ'ק עליו נכתב – מאתיים לירות, ותעודת הוקרה של האגודה לשוחרי ספרות יפה ופיוס לאומי, (או שהיה זה צ'ק של בנק לאומי, וספר שירים של פיוס החמישי, אינני זוכר!) שני המבקרים פצחו במחיאות כף עזות, ומזגו יין קידוש מתוק. המבורך הרטיב את שפתיו, פלבל בעיניו, ורמז לחבריו ולי שהרשות נתונה. לאחר ששני המבקרים שתו כזית, ניסה המבוגר שבהם לפלבל בעיניו, אלה שאחת מעיניו נרעדה, ובמקום תחושת הקודש וההוד שניסה לנכס לעצמו הלז, פרצתי אני בצחוק חרישי. הגברת אף היא ניסתה את כוחה בפלבול עיניים, אלה שאחד מריסיה נתפס במסגרת משקפיה הוורודים – גדולים, וגרר אצלי פרץ צחוק נוסף. ניגשתי לשולחן, אחזתי בכוס, ורוקנתי אותה לקרבי, "יין פטישים משובח!" הכרזתי, תוך כדי קריצות לכאן ולכאן. המבורך הביט בי, חייך, ושלח אותי לדרכי. "תבורך, תבורך, תבורך" נשמעו קולות המבקרים, מלווים את יצאתי, החוצה, החוצה מן המזווה.

3
אכסודוס
לקחתי את תרמיל הגב שלי , זרקתי פנימה בקבוק מים מינרלים, צרור בננות, מגדיר ציפורים, ספר שירה , פנס כיס, מילון בלטינית, ויצאתי לפרדס, משוטט בין עצי אלון, ושיחי לוטם, נשען לבסוף על גזע אורטופדי.

…………………..
כיצד הגיעו לפרדס אלונים? וכיצד יתכן שעבר והווה דרים יחדיו באותו משפט?
כמה הייתי רוצה לשמוע את הקורא החכם מסביר באריכות שהעבר והווה עוד מימי בראשית דרים יחדיו, ואי אפשר לה למציאות להיות אחרת.
אך הקורא החכם, שהשיל את אדרת הזהירות וההשכלה, פרש מזמן לטיול משלו.

…………………..

לידי נעצר מנדל, ליתר דיוק בנו של מנדל, מנדל ג'וניור – בחור תמהוני, המשוטט בפרדסים בין עצי האלון. ג'וניור התיישב ליידי: "תגיד, אבא אומר שאתה גדול, שכתבת משהו על 'המזווה', זה היה לפני שנתיים ומאז כלום, גורניש, שזה כלום באידיש, אבא אוהב אידיש, תגיד יש לך משהו לאכול, אסן..אסן.. אני רעב, לא אכלתי כל היום." פשפשתי בתיק, ושלפתי שתי בננות, הוא אכל בתאבון, כשסיים זרקתי לו את בקבוק המים והוא גמא את מחציתו… " אז מה זה המזווה הזה? על מה הסיפור? ואבא אומר שאתה לא כותב יותר, למה? הוא אמר שאתה הגדול מכולם, אולי בגלל זה אתה לא כותב? ככה הוא מסביר, כי הגדול מכולם לא צריך לכתוב, או משהו כזה, אני לא זוכר… תגיד יש לך משהו לעשן?"; "לא" התנצלתי, "הפסקתי לפני שנים"; "אני מתכוון למריחואנה, או שגם את זה אתה לא מעשן?" שוב התנצלתי, "לא לא אני לא נוגע בזה יותר" לפתע התפרצתי בהתרגשות "בפעםהאחרונהשעישנתיאתזהחשבתישאניעגנון, מה אני צריך את זה. ובטח בפעם הבאה אחשוב שאני הגדול מכולם, ואז באמת אין סיכוי שאחזור לכתוב…" מנדל ג'וניור הסתכל עלי, הוא בכלל לא היה מסריח כמו אביו, עלה ממנו אד מתקתק של עצי תפוז ולימון, "תגיד אתה יודע שראיתי גיבתון אדום חזה,המשיך בשלו, שזאת ציפור נדירה, והיום יש הפועל ת"א בטלוויזיה , משחק על גביע המדינה, אתה חושב שזה אומר משהו, שזה סימן מהשמים? אני מאמין באותות משמים, אבל אני אף פעם לא מבין את המסרים האלה, אבא אומר שהכל שטויות, ושהאדומים הפסידו כבר מזמן, עוד בגן עדן, כי כי… אכלנו מעץ הדעת, או משהו כזה" חמוש בחיוך מתנצל, המשיך להפריח ג'וניור מילים: "נו, אז אתה מכיר את הציפור?" הנהנתי בראשי ושלפתי את המגדיר פותח בעמוד 280. ומנדל חזר ללהג מילים :
" אז מה, אתה חושב שאתה עגנון? אאממממ… אתה יודע שהייתי קטן חלמתי שאני שלושה ציפורים, ציפור גדולה, בינונית, וקטנה, ותמיד עפנו אחרי הקטנה, אבל אבא לקח אותי לטיפול, והציפורים עפו להן ממני, וכולם שמחו: הפסיכולוגית ואבא, ואמא לא הספיקה, נפטרה, אבל אבא אמר שאמא סיפרה לו בחלום שגם היא שמחה, ורק אני התגעגעתי לציפורים שלי, ונותרתי קצת עצוב, עד היום אני מקווה שיחזרו, במיוחד הקטנה, והמצחיקה, זאת שמזכירה לי יונק דבש…אמממ אפשר עוד בננה?" ; "בטח ,בטח. " זרקתי לו עוד שתיים אחרונות, והוא טרף אותן, מצביע על בקבוק המים ששוב התעופף לעברו, וכעת נשאר מיותם מנוזל. מנדל קם טפח על ביטנו: " להתראות. אבא אמר שאתה הגדול מכולם", הבטתי בו נבלע בינות לעצים, נעלם כמו שלושת ציפוריו, רציתי לבכות, הרגשתי הקטן מכולם, הייתי צמא

משתה דמעות
נשתה דמעות

למזלי, נשר מעץ האלון תפוז , קילפתי אותו, והרוויתי את צימאוני.

 

עד כאן סיפורו של אבי כהן, הסיפור שלא נכנס לעבריתון, אך נשאר בלבנו כפי שכתבנו לאבי.

o        שושנה - "ריגשת אותי מאוד! כתבת על כל הדברים שנוגעים אל לבי. כתבת על כל מה שחווים כותבים שמחפשים את דרכם בעולם הזפרותי, כתבתי בכוונה כך, זו לא שגיאה. כולנו כאלה מחפשים הכרה, שיכירו אותם ואת כתיבתם,. אני רוצה שתבוא לערב ההשקה ותהיה בין האורחים שלנו. תהיה שותף לראשית הדרך. אני כל כך רציתי שתהיה בגיליון, אך הקצבנו לו מעט עמודים והיו המון יצירות שהגיעו. זה שימח את המערכת ועורר תקווה להמשך. כבר בחרנו נושא עתידי, אנו חושבים על העתיד ברגעים שאנו סוגרים את הגיליון הראשון. אבי, אתה אתנו ואני לא מסכימה שתחשוב שאם דחינו את הכתיבה הפעם זה היה בשל אופיה, נהפוך הוא היא הייתה נהדרת. אני אכנס לקיר שלך ואעשה שיתוף אצלי על הקיר. באמת, אהבתי את הכתיבה שלך. אפילו גרמת לי כמעט לבכות כעת בתגובה שלך. ובהתחלה קראתי שלא הכנסנו את המזוזה לכתב העת ואחר כך ראיתי מזווה. אבי, אתה אתנו ואנו רוצים שתמשיך…שושנה"

o        אבי, " אם הייתי יודע שאגרום לדמעה לזלוג הייתי מטבל בעוד הומור.
אני לא אוהב לגרום לאנשים לבכות.
אני באמת מודה לך, אבל לא אבוא, מבחינתי זה מאמץ עילאי להגיע בימים אלה לכל מקום בשעות הערב, למעשה מאז הלידה חודשים וחצי לא יצאתי בערב לשום מקום. אבל אהיה כנה, אם הסיפור שלי היה מתפרסם הייתי מגייס את הסבתא בשבילו , אבל במצב הנוכחי אני נשאר בבית. אבל לא לבכות (-:

אני חוזר הפעם בלקוניות, אני לא רוצה דמעות (-:
תודה רבה,באמת , אני לא כועס, מעולם לא כעסתי (-:
ואני מאמין לך ב 110 אחוז שאהבת את הסיפור
(-: ועל כך שוב תודה, זה לא טריוואלי כלל וכלל.

אני מבטיח לנסות שוב בפעם הבאה
הכל בסדר.
ותודה על הלייק
(-: (-: (-: (-:

o         

 

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

שירת האורנים ברדיו יזרעאל- קובי אייל מראיין את שושנה ויג

12 באוגוסט, 2010 מאת shosh

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/160e06d2-5de3-4082-bdcd-1dac6ea164f6.icast.mp3&IndexID=371745&name=iCast&sms_ss=facebook

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

ראיון עם שושנה ויג מאת לימור שריר

12 בספטמבר, 2009 מאת shosh

לכבוד "פיוטית"- הוצאה לאוראת אדם יצירתי ורב פעלים. מורה לספרות במקצועך. ספרי על פעילותך כמשוררת? אלו ספרים פרסמת?לימור,  היטבת לתאר אותי. עוד לפני עשור  הייתי מורה לספרות בלבד, לימדתי בבית הספר התיכון והייתי שקועה במסירות למשפחתי ולמקצוע ההוראה. חיידק הכתיבה קינן בי בסתר וחידש ימיו בזכות כתיבה שפרצה בקיץ של שנת 1999. כתבתי באותו קיץ עד אשר היו בידיי דפים רבים כתובים בפרוזה. זו הייתה הפתיחה. מנקודה זו התחלתי לגשש מי יפרסם לי את דפי הספר.  חיפשתי בית הוצאה שיתאים לי. לא היה לי קל כלל וכלל, כאדם כותב חיפשתי הכרה. מצאתי את הוצאת הספרים "אסטרולוג" כאכסניה הראשונה של ספרי  דרך העיניים שלי. וכך התחילה דרכי הספרותית. בשנת 2000 פורסם הרומאן הראשון שהיה מבוסס על סיפורי אהבה באינטרנט, אישה בשנות הארבעים שמאוהבת בשלושה גברים על פני הגלובוס, כשאחד מהם חולה סרטן במצב סופני. הספר השני התפרסם בשנת 2002 והיה גם ספר פרוזה חגיי ועונותיי. הספר  הוא אלגוריה, מסופר בו על בעלת משתלה שמנסה לשווק העציצים, ובדרך יוצרת קשרים עם דמויות שונות. במידה מסוימת הספר מתאר ניסיונות להגיע להכרה, לא רק ביקשתי הכרה אלא גם רציתי שהספר יטעם הצלחה מסחרית. בנוסף  הייתי צמאה מאוד ליחס מהעולם הספרותי. כתבו על הרומאן הראשון במעריב כתבה, וציינו שלספר היה פוטנציאל, אך מטעמי עריכה הוא לא הגיע לגדולות. היום אני יודעת שצריך להעניק לסופר ולספרו יחס  כדי שהתוצאה תהא מושלמת.פרסומי כסופרת היכה בי, עברתי שינוי מהותי מאוד רציתי להתקבל בקרב המשוררים והסופרים.  חיפשתי קרבה לדומים לי. וזה אכן הגיע עם התקבלותי לאגודת הסופרים העברים בסוף שנת 2003. בשנת 2006 פרסמתי ספר שירה ראשון תבואת השיגעון . נעזרתי בהדרכה של המשוררים  בלפור חקק יו"ר אגודת הסופרים  ומנחם. מ. פאלק סגן יו"ר אגודת הסופרים. את ספרי איפה את חיה גם ספר שירים פירסמתי במרץ 2009 . ביקשתי להוציאו בעצמי, הסתייעתי בפרופ' זיוה שמיר, היו לה הערות מאוד  ענייניות. למדתי להפיק ספר שירה כראוי,  למדתי  שחייבים לדקדק  בכל הפרטים ולהסיר את החלקים המיותרים. הייתי גאה מאוד ביצירה שלי, והכרזתי  שהספר שלי יצא בהוצאה פיוטית. וכך נולד שם ההוצאה כשהוא מוטבע כבר בספר  איפה את חיה.כמורה לספרות אני יכולה להעיד שההתחככות עם יוצרים אחרים מפגישה אותי עם יצירות מעבר לתוכנית הלימודים לספרות. הכרתי את העולם שמעבר, והדבר מזכה אותי בהוראת הספרות בבית הספר התיכון.אני מברכת אותך לרגל הוצאת הספרים החדשה שיזמת. אני חושבת שזאת יוזמה ברוכה וחשובה לסופרים ומשוררים הנאנקים תחת עול המו"לים. ספרי על הוצאת הספרים החדשה "פיוטית"? לאלו תחומים בספרות נועדה ההוצאה?איזה אספרים הוצאת עד כה?הוצאה "פיוטית" היא הוצאה איכותית, אני מתיימרת להכריז על סלוגן שכזה, וברצוני להוציא לאור ספרים שיהיו בעלי ערך ויתרמו לאוהבי הספר.  אני חייבת להודות שמהרגע הראשון  לאחר פרסום ספרי איפה את חיה לא חלף זמן רב וכבר הייתי עסוקה בעריכת ספר ראשון ליפה לורנצי,  גמלאית בוגרת סדנאות של אסתי ג. חיים ולילך גליל המתגוררת בנתניה. לורנצי הגישה לי את  יצירותיה שהפכו לספר הד צעדיי.  הוצאת ספר לאור מצריכה עבודה צמודה בין העורך לבין המשורר או הסופר. את שיריה של יפה אספתי לספר תוך תיאום מלא עם המשוררת , תוך הכוונה ויחס אישי.מאוד חשובה לי התייחסות אישית ליוצרים. אני לא מתכוננת להתמקד בז'אנר אחד, ואכן, אני גם עוסקת בימים אלה בהכנת שני ספרים. האחד ספר שירים של המשוררת חיה בנצל, משוררת שאף היא בוגרת סדנאות כתיבה, הכותבת  בחריזה מוקפדת. במקביל אני כותבת רומאן עם חפציבה גולדנברג. הספר הזה מבוסס על קורות חייה של חפצי. ספר זה לא יהיה סתם ספר זיכרונות או תולדותיה של חפצי אלא רומן , כיוון שאני בונה עבורה מסגרת רעיונית, מוסיפה לסיפור את הסגנון שלי ועומלת לחבר את הספר ליצירה שלמה. יש לי גם ספר פרוזה  נוסף שלי  שטרם הגעתי לסיום עריכתו, ולמעשה זנחתי אותו לעת עתה כדי להתמקד ביצירות של אחרים. הוצאה "פיוטית" כשההגדרה היא אינה של הוצאה של ז'אנר אלא של סגנון.החלטתי שאיני מתכוונת להוציא ספרים רבים במקביל, עליי להעניק יחס לכותבים ועל כן אני מתמקדת בספר, שניים. את ההדפסות אני מבצעת בבית הדפוס צור-אות בירושלים. דפוס אמין ומקצועי בניהולו של מיכאל.מה להוצאה קטנה בעולם שלנו?הוצאות הספרים הגדולות לא מסוגלות להתמודד מול כמות היוצרים המתרחבת. הוצאות קטנות מעניקות פיתרון ליוצרים שמעוניינים להוציא את ספריהם בהוצאה מכובדת.רצונם של הכותבים לרוב להטביע חותם בעולם הזה, חתך הגילאים אינו מוגבל, אני מגלה כעת נשים בגמלאות שנוקטות  יוזמה ומוציאות את היצירות שלהן. סבתות שכבר ראו הכל ועשו הכל. פיתחו קריירה, גידלו נכדים ועכשיו רגע לפני הסוף רוצות לומר את דברן. והאמירות שלהן הן אמירות מאוד חשובות לנו כחברה.  אמירות על בדידות, על געגועים, של  מימד הזמן המסמן את הכליה של החומר.אני מבטיחה להישאר הוצאת איכותית, עם יחס אישי לכותבים, עם ערך מוסף ליוצרים. אשתדל לערוך מסיבת השקה בהיכל נאה למי שיוציא אצלי, לא אזנח לאחר צאת הספר לאור. כשאני נזכרת בתקופה הראשונה כשזוהיתי כסופרת אף אחד לא קיבל אותי ולא חיכה לי. אני מנסה לכוון את היוצרים שלי גם אחרי פרסום היצירה, אני מכוונת לאן לפנות, מה לעשות איך לעורר הדים. איני שומרת את הידע לעצמי, אני משתדלת להיות יד מכוונת, והניח ליוצרים החדשים להישען עליי במידת מה .כיצד את בוחרת למי לפרסם?יש כותבים מוכשרים רבים שלא באים לידי ביטוי . מטרתי לעודד יוצרים חדשים.   תוכנית הלימודים בספרות היא שמרנית מטבעה והשינויים שמתחוללים בה הם ממש קטנים. הדבר הבולט הוא היעדר השתלבותם של יוצרים בני זמנינו בתוכנית הלימודים. כבר כמה עשורים לא קם למשל, מחליף לדליה רביקוביץ, לזלדה,  לנתן זך, לארז ביטון ועוד. האם אין חדשים?אני בפיוטית מנסה ללקט שירים שנולדים מתוך  השפע הזה שנברא לנו בעולם. שפע של משוררים, שפע של יוצרים. שפע של מחפשי בית. אני מנסה לעזור לחסוך בעלויות, כן, מפתחת ראש עסקי להתחרות בשוק שיודע עד כמה אנשים רוצים לפרסם. ואני רוצה להישאר אטרקטיבית.איני יכולה להבטיח שיווק של ספרי שירה. במקרה של פרוזה יש לשוק נכונות לקלוט אותם. הספריות רוכשות ספרי פרוזה ולא ספרי שירה. שירה היא ליחידים ועל כן מי שמפרסם ספר  שירים צריך לדעת לשווק את עצמו.  יש היום פתיחות לקבל את ההוצאות הקטנות הכמעט מחתרתיות. יש נכונות לאפשר להן למכור בירידים. בחנויות הספרים אין מקום לשירה, לכן השיווק הוא באחריות המשורר. איני מחזיקה אצלי עותקים מסחריים של הספר. העותקים הם של המשורר וכל זכויותיו נשמרות בידיו.אם כך מי הקוראים?לימור, בעידן בו התרבות צומחת מהעם, הקוראים עצמם בוחרים  את היצירות ואת היוצרים האהובים עליהם. מעגל הקוראים של יפה לורנצי הולך ומתרחב בזכות הגלים שהיא עושה עם ספר שיריה הד צעדיי, והיא לא נעזרת בשירותי מפיץ מקצועי. אני אומר לך בגילוי לב שאיני מבינה מאין צומחות רשימות רבי המכר של העיתונים הגדולים. קשה להאמין להם. הרבה פעמים התאכזבתי מספר שהפך לרב מכר, אני לא נוטה לקרוא על פי סקרים.איזה דור תלמידי ספרות מתפתח בשנים האחרונות?מה השפעת ההתפתחות הטכנולוגית ( אינטרנט, טלביזיה) על הרגלי הקריאה?כיצד את רואה את עתידם? העולם שלנו השתנה מאוד בעשורים האחרונים, הניכור החברתי הולך ותופס מקום מאוד מרכזי בחיינו.  אני מאמינה שעם השיפור הטכנולוגי העצום יש גם געגועים לעולם שהיה. הספר הוא בחזקת משהו נוסטאלגי. זה ניכר במיוחד כשאני נפגשת היום עם אנשים שמבקשים להשאיר משהו אחריהם, והמשהו הזה הוא ספר. יכול להיות שמתוך הדרישה הזאת יצמח הדור החדש שיקרא.  למשל, המשוררות שיצאו לגמלאות והחלו לכתוב שירה וגם פרוזה יחברו את ילדיהן לקריאה.כנראה, שיווצר מצב בו הספרים לא יהיו שייכים ליוצרים מפורסמים או לחנויות ספרים ממותגות אלא ליחידים שיפיצו את יצירותיהם בקרב חוגים הקרובים להם.  גם הקשר האישי בין היוצר לקוראים מאוד יבלוט במקרים כאלה.לצערי, הספר איבד את ערכיותו בעיניי בני הנוער . איני יודעת האם הם אשמים. אנו כחברה צורכת  תרבות מערבית סוגדים לטכנולוגיה ואיבדנו את הצורך לחבר את הילד לספר.  אני לא נתקלת כמעט בתלמידים שמבקשים ממני המלצה לקרוא ספרים חדשים. מעט מאוד יגיעו לקרוא יצירות בלא שאנו נכוון אותם.גם מצבה העגום של האקדמיה במדעי הרוח מלמד על עתיד מאוד לא סימפטי להוראת הספרות. אין זה סקסי להיות מורה לספרות. זה לא מייצר דולרים.תבחרי שיר שכתבת ושאת אוהבת במיוחד. מאיזה ספר שלך הוא לקוח? מתי פורסם?אני רוצה לסיים בשיר המטבח, תבואת השיגעון , 2006 הוצאת צור אות.  את השיר אני רוצה להקדיש לאמי אנט -רבקה פיינגולד ז"ל , שלא זכתה לראות אותי כותבת, שלא זכתה לראות אותי מייסדת הוצאה קטנה. אמי וודאי הייתה גאה לחלוק עמי את החוויה הזו, היא תמיד ידעה שנועדתי לכתיבה ועודדה אותי, אלא שרצה הגורל ורק אחרי לכתה הגשמתי את החלום הזה.הַמִּטְבָּח שושנה ויגשָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּתמַנִּיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץמַנִּיחָה אֶת הַסֹּלֶת, מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂרמַנִּיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּםהִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹתעוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִימֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּאֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּקכְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּת.לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָההוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּהאֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִיתאִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִיתוַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָהרַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּהִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִיתבְּעַרְבִיתוּבֶעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָהרק עִבְרִיתהשיר מתוך ספרי "תבואת השיגעון" נמצא במקראה לבתי הספר "שיח בין דורי" בהפקת משרד החינוך בליווי ניתוחדידקטי של המשורר בלפור חקק.ולפני סיום שיר שלא פורסם בספר , שהרי אני מרגישה בימים אלה: המשוררת שבי יצאה לחופשה והעורכת מוצאת את עצמה.בת שבע במקלחת*(בעקבות ציור של רמברנט)בַּת שֶׁבַע עֲצוּבָהמַבָּטָהּ שָׁמוּטגּוּפָהּ מְבֻיָּשׁהַחֲטָאִים רוֹבְצִים בַּצָּדמְכֻסִּים בִּשְׂמִיכַת הַשְּׂרָד.בַּת שֶׁבַע עֲצוּבָהמִטְפַּחַת מֻנַּחַת עַל יְרֵכֶיהָהָרוֹחֶצֶת מַנְבִּיטָה בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ חַיִּיםמַמְלִיכָה אֶת בַּת שֶׁבַע מִכַּף רֶגֶל.בַּת שֶׁבַע עֲיֵפָהנַפְשָׁהּ  דְּמוּמָהאַהֲבָתָהּ לַמֶּלֶךְוּבְנָהּעַל לוּחַ לִבָּהּמַצֵּבַת אוּרִיָּה.(בעקבות ציור של רמברנט)לימור היקרה, תודה לך על השאלות .שנה טובה ומאושרת לך ,לבני המשפחה ולכל עם ישראל.שלךשושנהליצירת קשר עם שושנה ויג,054-4419262Shosh.vegh@gmail.com

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

מי צריך בית ספר?

24 באוגוסט, 2009 מאת shosh

עוד שבוע בדיוק יחל היום הראשון בבית הספר. ילדות וילדים רכים בשנים ישובו למסלול היומי המוכר רק למי שחבש את ספסל הלימודים. גם תלמידי התיכון ישובו לקראת עוד שנה בריצה המטורפת אחר תעודת הבגרות. השיבה השנה לשגרת הלימודים מעוררת תהייה. מדוע משרד החינוך נזקק לגימיקים כדי להשיב את התלמידים לחצר בית הספר ואחר כך אל הכיתות?

נתחיל מכמה השערות. אלו גימיקים יכול היה משרד החינוך לבחור ומדוע בחר בסופו של דבר בבחירה הכי מדליקה. ובכן, משרד החינוך והוגי הדעות החינוכיים יכלו לבחור בדרך הקלה ביותר. להזמין שוטרים לבית הספר. חלומה של כל מורה להיות שוטרת. זה לא בדיוק הלך לה, לא קיבלו אותה לשורות המשטרה, על כן כשמורה נתקלת בבעיית משמעת בבית הספר היא ישר זועקת: "אני לא שוטרת!" ובמקום להודות בעובדה שלא קיבלו אותה לשורות המשטרה היא ממשיכה: "לו רציתי להיות שוטרת הייתי מגייסת למשטרה". ובכן, משרד החינוך לא טרח להציב שוטרים בבית הספר, זה היה עשוי להיות תרגיל מעניין לגייס שוטרות ושוטרים ביום הראשון ללימודים ולהעניק בידיהם כלים לאכיפת המשמעת בבית הספר. לא כל כך חוכמה להציב ביום הראשון ללימודים שוטרים, שכן אלה ימים של תחילת רומן, התלמידים עדיין צמאים לידע, עדיין מתגעגעים לחברים שלהם. בואו נאמר שעד אחרי סוכות או עד חנוכה, יש מעין רומן חשאי בין הצדדים.

לכן, שוטרים בראשית השנה אין זה תרגיל יעיל, כלל וכלל. אין כל כך הרבה בעיות משמעת, אולי נזמין לבית הספר רופאים ואחיות שימלאו תפקיד של מרפאים. הרי מערכת החינוך סובלת מהרבה רעות חולות. מזמן לא רואים במערכת החינוכית מערכת שמתרימה את הישגי התלמידים, יש ניסיון מדי שנה להציג טבלאות הישגים כדי לשכנע את הציבור שההישגים עולים מדי שנה. רופאים ואחיות מהמגזר הסיעודי עשויים להוביל מהלכי הבראה, שכן מעצם עיסוקם הם טורחים יום יום ושעה שעה לרפא. על-מנת לרפא מערכת צריך אנשים מקצועיים. אלא שבמערכת הרפואית היום אין גלאם. מה לעשות, אין זוהר. לרופאים היום אין מעטה של זוהר. הם סובלים לא פחות מן המורים. התקפות חסרות תקדים מצד מטופלים נחשפות לא אחת על-ידי אמצעי התקשורת. רופא שאין לו סמכות להגן על עצמו, כיצד יוכל להגן על עצמו בפני 40 תלמידים בכיתה חנוקה? כמה זמן ניתן לרופא? לא הרבה זמן. הילדים ישתעממו.

משרד החינוך יודע מה הוא עושה, בשלוף של אקדוחנים הוא שלף תוכנית סודית, שאין מושג מאיזו מגירה הוא הוציא אותה. גיוס ידוענים מתחומי הרוח והאמנות לטובת מוסדות החינוך. תרום לנוער על-פי דרכך. במה יכולה לתרום כניסתו של ידוען למערכת החינוך? נאמר שאביב גפן ייכנס לכיתה בראשון לציון. נו, מה הוא יכול לומר לתלמידים? "אתם דור מזוין!". מה יכול לומר לנוער מישהו שבא לבקר אותם בתנאים אופטימליים, מרוויח שעה יפה עם תלמידים שמאירים לו פנים, או שהם מכירים אותו או שלא. בהזדמנות זו הידוען גם עשוי להציג את עצמו לתלמידים, שהרי הם בקושי קוראים עיתונים או ספרים. אם הידוען סופר הרי שיש כאן משום העשרת עולמו של התלמיד. העשרה קצרה ותמציתית. לא מצריכה השקעה רצינית, וגם אינה מצדיקה רציפות. כך מדי פעם יצניחו לכיתה ידוענים, כך יבריקו הימים בבית הספר. כך אולי יהפכו ימי הלימוד לימים של זוהר. גם בזכות מפגש עם יעל בר-זוהר.

יותר מכל, הביקורים הללו יותירו את המורה הרחק מאחור. שכן, המורה - הוא שנשאר מאחורי דלת הכיתה. המורה - הוא שפותח את שנת הלימודים והוא שמשאיר את המפתחות בסוף השנה בחדר המורים. המורה - הוא שעמל כל השנה להגיש את חומר הלימוד בדרכים מגוונות. המורה - הוא שנשאר עם מאות מבחנים שנה אחר שנה. המורה - הוא ששוקד להספיק את החומר הנלמד, דוח הספק הוא בחזקת מדד חיוני בעבורו ובעבור תלמידיו. מבחני המיצ"ב ומבחני הבגרות הם לא רק מבחנים עבור תלמידיו היקרים, אלא גם מבחנים בהם מודדים אותו - את מידת הצלחתו או את מידת כישלונו.

ביקורים של אורחים מחוץ למערכת, כפי שהכריזו עליהם כעת, ביקורים חד-פעמיים ואפילו ביקורים שיש להם מחזוריות, אינם תורמים למעמדו של המורה. המורה - הוא שנשאר עם תלוש שכר שאין בו ערכים של השתלטות על כיתה מפרה משמעת. תלוש משכורת שאין בו תגמול על העבודה הרבה שמשקיע המורה מעבר לשעות הלימודים. תלוש משכורת שאינו מתייחס אל המקצוע כמו אל מקצוע נחשק.

מה ירגיש המורה לאחר שיצא הידוען מן הכיתה. אני בטוחה שהוא ירצה ללכת אחרי הידוען באותה השנייה החוצה. להתרחק מבית הספר עד כמה שאפשר. עם טריקת הדלת של הידוען ירצה גם המורה להתנתק מן המערכת. הוא ירצה לבוא לבקר רק פעם בשנה, לקבל שכר על הרצון שלו להיות מורה. לקבל שכר על היכולת שלו להיות מורה לכל החיים ולא רק לשעה קלה. שעת החינוך היא של המורה ושל המחנך, ולא של הידוען שמגיח ואינו יכול לפתח מערכת קבועה עם התלמידים.

מה ירגיש המורה לאחר צאתו של הידוען מן הכיתה? המורה ירגיש כמו נבגד. המורה ירגיש שמערכת החינוך בגדה בו. קודם היא העניקה לו את הכלים להיות מורה. המורה קיבל הכשרה במוסדות המתאימים. המורה זכה להישגים בעת לימוד המקצוע, בשנים האחרונות יש ניסיונות רבים להאדיר את הפרופסיה. והנה כאן חוטף המורה סטירת לחי מצד משרד החינוך בעצמו, שכן משרד החינוך כבר אינו זקוק למורים כדי להתייחס למערכת שעליה הוא מופקד, משרד החינוך מממנף את המערכת בעזרת אנשים שאינם אנשי מקצוע. מהי הדוגמה האישית שמקבלים כאן התלמידים? נו, אולי אני טרחנית, למשל, עם כל הכבוד הרבה מן הידוענים אינם בוגרי שתים-עשרה שנות לימוד. חלקם כשרונם אמנותם. ומה יכול יאיר לפיד להנחיל לתלמידים אותם יפגוש, הוא יכול לומר בגאווה ובצדק, אני לא סיימתי את המערכת באופן נורמטיבי, גם לא למדתי במוסד להשכלה גבוהה. ויאיר לפיד בהחלט צודק, מי צריך בית ספר אם אפשר להצליח בלעדיו.

נכון, משרד החינוך עם הפנים לקדמה. משרד החינוך מנסה לשנות הרגלים ישנים של מחברת חדשה ונייר עטיפה מבריק, צבעים וקלמר. במקום כל אלה שיעור ראשון בגימיקים. אני תוהה מה עם המורה? מה עם התלמידים? מה נשאר לנו? אחד מההישגים של מפגש כזה יהיה: מי צריך בית ספר?

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

חופים הם לפעמים שירים

21 באוגוסט, 2009 מאת shosh

yafa-cover.jpg

 

 

ראיון מיוחד עם המשוררת יפה לורנצי לרגל צאתו לאור של ספר השירים הראשון שלה - "הד צעדיי"  הוצאה פיוטית-צור אות, ירושלים 2009 מנחם-אב תשס"ט
▪  ▪  ▪
יפה לורנצי1 משוררת מאוד פורה. לו יכולתי להיות הקהל שלה כל יום הייתי בוודאי זוכה לשמוע בכל בוקר שיר חדש. יפה לורנצי אינה לאה מכתיבה. היא מתעוררת כמעט כל בוקר בגלישה אל שפת ימה של העיר בה היא מתגוררת, ולארוחת הצהריים היא מכינה גם מרק משובח, אופה עוגות התופחות לממדים ענקיים, אשת חיל מי ימצא ניתן לומר על יפה לורנצי.

יפה היא דוגמה לאישה שבנתה לה עולם מופלא של יצירה בזכות עצמה, העולם היצירתי שלה נשען על חוויותיה כאישה שאינה שוקטת על שמריה. היא פעילה ומזמינה ליצירותיה את חוויותיה היומיומיות. יש ביצירה התבוננות על החיים מנקודת מבטה של אלמנה שיחד עם מלוא הגעגועים שלה לבעלה הצליחה לבנות לעצמה עולם של עצמאות.

נאמנותה לעולם הערכים מאוד בולט בכתיבתה, היא מבטאת את קשריה עם האמונה ברבים משיריה. יפה לורנצי היא משוררת צעירה במובן שהיא מוציאה לאור את שיריה ועדיין מביטה מעבר לאופק ומחכה ליצירות הבאות שלה שתצאנה לאור.

יפה, ברזומה שלך את בת חלוצים, המתגוררת בנתניה כל שנותייך. ספרי בקצרה מאורעות מהביוגרפיה שלך כבת לחלוצים. האם אי-שם בילדות שלך את זוכרת עצמך כותבת למגירה?

"הוריי הגיעו ארצה בשנת 1935 באמצעות סרטיפיקט שהביא מהארץ מידי הבריטים, אדם בשם צידקוב. הוא אכן היה צדיק כי כך ניצלו מההשמדה. משפחותיהם לא שרדו והן היו משפחות ענפות. זכורה לי במיוחד ההסתפקות במועט, אך לא היה מחסור עד כדי רעב, תמיד היה אוכל. כל יום בושל אוכל טרי כי לא היה מקרר. כל דבר מיחזרו. מהבגדים של המבוגרים תפרו לילדים בגדים חדשים והם אכן נראו כך, אמי הייתה תופרת במקצועה, היינו לבושים בטוב טעם. משקים של סוכר, אמא תפרה מגבות וסדינים, החלק הפנימי של שקי המלט היה לנייר טואלט. מכנסי החאקי של אבא שנקרעו בברכיים, הפכו מחלקם העליון לילקוטים לבית הספר. לא התביישנו, לא היינו עניים בנפש ולא הרגשנו עניים. כשהנעליים לחצו באצבעות, פתחו פתח ליציאתן החוצה מעבר לסוליה. נעליים קנו רק לקראת החגים לפסח או לראש השנה. אך היו נעליים לשבת ונעליים לחול.

"כל השנים אהבתי לכתוב, כתבתי רשמים בפנקסים, ובלוחות כיס קטנים. אהבתי לכתוב מכתבים שבהם התפייטתי. כתבתי באלבומים של התינוקות את מעלליהם בחרוז ובהומור, אך לא הגעתי לכדי כתיבת שירה".

את בוגרת סדנאות לכתיבה של 'הקתדרה העממית' בנתניה, היו לך כפי שסיפרת לי בהיותי העורכת של ספרך מדריכות לכתיבה יוצרת. ספרי לי אלו מתנות קיבלת מכל אחת מן היוצרות שלך לכתיבה. האם לטעמך, יכולת להוציא את הספר לולא הסדנאות?

"אני חושבת שהסדנאות שבהן השתתפתי בשנים האחרונות תרמו רבות להתפתחותי ככותבת שירה ופרוזה, קיים בי הרצון לפתח יותר את כתיבת הפרוזה, כמובן לא על חשבון כתיבת השירה שנובעת מתוכי כמעיין כשאני תקווה שלא ייבש. אני כותבת באינטנסיביות כבר שלוש-עשרה שנה. השפה היא אותה שפה שבה אני משתמשת לרוב בכתיבה שלי. הסדנה מאפשרת אינטראקציה בין כותבים בסגנונות שונים. כל אחד וההשראה המיוחדת לו, המטאפורות שהוא משתמש בהן, ההסתכלות, הראייה והשקפת העולם השונה שמהן נובעת הכתיבה. האחד כותב בסרקזם, האחר כותב באופטימיות, יש מי שכותב בהומור, יש מי שאמונה ופילוסופיה ניכרים בכתיבתו. על אותו משפט יכתוב כל אחד שיר או סיפור שונה, זה הדבר המהותי שמתרחש בסדנה. אני יודעת שהשתבחתי עם השנים ולסדנאות יש חלק חשוב בכך".

בעקבות העריכה של ספרך, שזהו הספר הראשון שאני מוציאה לאור בהוצאה שלי, הוצאה 'פיוטית' ליוצרת אחרת מלבדי, אני יודעת שיש לך שירים אקספרסיוניסטיים רבים, את מתפעמת מן הטבע. וכשאני מבררת מסתבר שהטבע שאת כותבת עליו הרבה פעמים הוא טבע מצויר. את מבקרת בתערוכות של יוצרים אחרים ושואבת מוזה בעקבות מפגש עם יצירות של אחרים. באופן ברור את יוצרת השואבת את חומרי התשתית שלך מיצירות אחרות, גם ציור וגם שירה. כמו יונקת ומתבשמת כתינוק שרוצה להכיר את העולם. ספרי בקצרה על שיר אחד שנולד בעקבות ביקור בתערוכה מתוך הספר?

"הטבע מהלך עלי קסמים, אני מתפעמת ממנו כל יום מחדש. בכל פעם רואה בו רגעים שונים ומרגשים, כמו שירי הים הרבים שכל אחד שונה ממשנהו והים הוא אותו ים והוא בכל יום משתנה, בצבעיו בזרמיו וכיד הדמיון השורה עלי. מובן שמצבי הנפשי, רגשותיי, מחשבותיי, זיכרונותיי וגעגועיי הם שמשפיעים אלו פנים יקבל הים. התערוכות שבהן אני מבקרת מרגשות אותי והדמיון מיד מתחיל לעבוד וליצור במוח שירים שמתחילים ללכת, הם אצורים בי לפעמים ימים ויותר, עד שאותם על הכתב אני מעלה, ולאחר מכן למחשב מקלידה. מובן שלא על הכל אני כותבת, אלא רק על מה שנגע בי ונחרט בזכרוני בשל כך. הסקרנות המפעמת בי וכנראה רגישות יתרה מאפשרים לי התבוננות מעמיקה. משפט שנאמר על-ידי נכד/נכדה, אמירה כואבת שלעברי נשלחה, כותרת בעיתון או בחדשות גם בעניין פוליטי וחדשותי. מראה מקרי של אישה בורחת מסטירה של בעלה על ספסל בגינה, ואני מתערבת ומפרידה בשקט ושלווה. דוכיפת על כר הדשא בגינה, עורב מאיים על חתולה, כשאני מהבית לא יוצאת, אני יודעת שאפסיד מראה או תופעה חד-פעמית שאולי לא תחזור על עצמה. ועוד כהנה וכהנה תופעות ומקרים. בסדנה למדנו להתכתב עם משוררים, כששיר או פזמון נוגעים בי אני עם השיר מתכתבת".

אחת השאלות שבוודאי יתעוררו כשיפגשו את יצירתך, מדוע המתנת כל כך הרבה לפרסם ספר שירים ראשון, גם זלדה שפרסמה בגיל מבוגר הקדימה אותך בשני עשורים? יפה, מדוע עכשיו?

"ההמתנה להוצאת הספר לדפוס הייתה מחושבת מלכתחילה, כי כתבתי כדי לפרוק את מצוקותיי. התחלתי ממקום של כאב על אובדן פתאומי עם מותו של בעלי מרשלנות רפואית. כשאני עצמי חולה במלנומה. מחלתי לא מופיעה בשירים, לא היא הבעיה, האלמנות, הבדידות - היא הכאב הנורא ויותר מכל האובדן של בן הזוג האהוב.

"לא תכננתי ולא התכוונתי להוציא ספר. הקראתי שירים וסיפורים העברתי במייל לאחרים, כי קשה לכתוב מבלי לשתף ולקבל תגובה, התגובות היו טובות ולעיתים נלהבות. לא פעם נשאלתי האם כבר פרסמתי, וכשעניתי שלא, נאמר לי "בזבוז", את חייבת לפרסם לזכות את הרבים.

"כל המעודדים התומכים והמקשיבים שותפים להחלטתי להוציא את הספר לאור. כמו גם הקלסרים שהלכו תפחו והתרבו. הכמות והאיכות איפשרו לברור ולקבץ לכלל ספר, קשה היה לעצור במאה ארבעים ואחד עמודים, כי ישנם עוד ועוד שירים, ואני ממשיכה לכתוב ומה יהא על הסיפורים? על כך אצטרך לתת את הדעת להתייעץ ולהחליט".

שירי הנכדים מאוד ייחודיים לך, את מוצאת לנכון לכתוב על הנכדים, ובוודאי יוצרת התרגשות וציפייה. ספרי על חווית הכתיבה כשהרעיונות צצים ממפגש עם נכדים. מה מוליד שיר בסיטואציה כזאת?

"אני מאוד קשובה לנכדים ולילדים, אוהבת את הדו-שיח איתם, ויש פעמים שאפילו בנוכחותם אני כותבת את מה שנאמר בינינו, כי יש להם אמירות יוצאות דופן. תמונות וצילומים יוצרים בי השראה לכתיבה. את הכלי הזה קיבלתי בסדנה עם לילך. למדנו להשתמש בחמשת החושים כדי ליצר השראה לכתיבה".

"הים לי מרפא" הוא אחד משירי הקובץ הבולטים, ספרי על שירי הים. מדוע יש לים מרכזיות כה רבה בשירתך?

מאז ילדותי המוקדמת אני אוהבת את הים. גרנו ליד הים ברחוב אוסישקין ולא פעם נעלמתי לכיוון הים. זאת סיפרו לי הוריי, האוכלוסיה של אותם ימים הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם וכך אותי לביתי השיבו. הים ומרחביו הפתוחים פותחים אצלי פתח לתהומות הנפש, מרחיבים את הדעת, מאפשרים להפליג בים הזכרונות. לכן 'הים לי מרפא'".

מה הן התחושות שאופפות אותך עם פרסום הספר הראשון? הספר שלך כעת תינוק שנולד, מה את מאחלת לו?

"התחושות מרגשות אך מאופקות, אני רוצה לראות איך הספר יתקבל בחוצות. ישנם אנשים שמגיבים, ישנם כאלה שכנראה צריכים לקרוא את כולו ואולי יותר מפעם אחת. התגובות עד עתה מעודדות וחמות. אני מלאת דאגה לרך הנולד אך מאמינה שיפרוש כנף. כל משפחתי וידידיי שמחים על הוצאת הספר לאור.

"אני לא אישה צעירה כרונולוגית, אך ברוחי, בנשמתי אני מרגישה צעירה יחסית. אני שמחה על היוזמה שלקחתי על עצמי, לצאת עם ספר הביכורים לאור. יש לי תקווה בלב שבעזרת השם, הוא לא יישאר הספר היחיד. אני מאוד מרוצה עם הבחירה בשושנה ויג כעורכת ספרי, נתתי בה אמון מלא וצדקתי בבחירתי. זהו הספר הראשון שהיא מוציאה כעורכת ליוצרת מלבדה. ואני שמחה לשמש כרטיס הביקור שלה לעריכה".

והשאלה הכי חשובה, יפה, מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?

"אני כבר מספיק גדולה ושמחה עם מה שיש. אמשיך לכתוב שירים, אני רוצה להרחיב את היריעה בסיפורים. אם יתמזל מזלי בעזרת השם והספר יצליח אשמח להוציא גם ספרי ילדים".

ספר שיריה הראשון של המשוררת יפה לורנצי הוא ספר אהבה לאהבותיה של יפה. השירים של יפה הם חופים עליהם מתרפקת המשוררת, ומנציחה את טיוליה לאורך החוף, את ביקוריה במוזיאונים, את תחושותיה כאישה בודדה.

יפה, כן ירבו!

נולדה בירושלים. מתגוררת בנתניה כל שנותיה, בת להורים חלוצים - ראובן ויונה שפיז, שהגיעו לנתניה בשנת 1935 מפולין. אם לשלושה, סבתא וסבתא רבתה. בעלה מנשה לורנצי ז"ל, היה מתאומי אושוויץ - בירקנאו. מורה גימלאית, לימדה ביסודי הוראה כוללת, ובתיכון טכנולוגי את מקצועות המינהל הארגוני. השירה היא כמעיין הנובע מתוכה, זהו ספר הביכורים שלה. כותבת מתוך החיים עצמם, והשירים הם הד צעדיה.            

 

 

 

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

הגודל לא קובע

9 ביולי, 2009 מאת shosh

הגודל לא קובע

כתבה : שושנה ויג

 

אליעז סגל, 46, משורר המפרסם בימים אלה את שיריו הראשונים בכריכה רכה בהוצאת גוונים, תל אביב. על כן כותרת ספר השירה היא  "שירים ראשוניים".  הספר "הקטן" מחזיק 64 עמודים והוא בעל חזות אפורה, צבע קודר ומעורר תחושה של צניעות ואי רצון לבלוט. על כריכתו הקדמית  איור משולש של מספרים, פרי רוחו של המחבר(ללא מענה לבלעדיות), מדגים עד למספר 30, את השערת גולדברך (הלא מוכחת) לפיה ניתן לייצג כל מספר הגדול מ -4 כסכום של שני מספרים ראשוניים. כשהסתכלתי על הציור המקורי  לא הצלחתי להבחין במספרים דמיינתי שאני רואה שם ציפורים במקום ספרות.  ככל שהתעמקתי במבנה המשולש על כריכתו כך שקעתי בייאוש תהומי, מה לצורה גיאומטרית ולשירה. על דבר אחד לא יכולתי לחלוק כשהתחלתי לקרוא בספר בהתרגשות רבה. והרי אני מכריזה ברבים הגודל לא קובע.

הכותרת "שירים ראשוניים", מעוררת תהיות, מה להגדרה מתמטית ולספר שירים? באמירה הזו יש כמה משמעויות . האחת, מי שמעוניין לקרוא שירה או לכתוב שירה צריך להיות ניחן בכישורים מיוחדים. לכתוב שירה ייחודית נועזת ומורכבת צריך להיברא מלכתחילה עם הנתונים המיוחדים. חלקים מסוימים במוח עשויים להיות מפותחים באורח הזה שממנו נוצרים משוררים וממנו נבראים הקוראים הנכונים לשיר הנכון , ועל כך נכתבו מחקרים. יכול להיות שהיום אחדים קוראים שירה כיוון שהחלקים האלה של המוח אינם מפותחים דיים בעולמנו. משמעות שנייה היא בפעם הראשונה אני מוציא תחת ידיי שירים, ואני מוסיפה בפעם הראשונה חולה פרקינסון מוציא לאור ספר שירים. וכן, אני שלא מבינה גדולה במתמטיקה יודעת שזוהי הגדרה מתמטית. מספרים ראשוניים.  ומה זה מספר ראשוני , לפי אליעז סגל אלה שירים.

אליעז סגל אינו אדם בריא וזהו ניסיון שלו להילחם בזמן השאול, הוא בורא לו מציאות חדשה ומשתף את הקורא. מחלתו, מחלת הפרקינסון, כבר שבע שנים  והיא מככבת בין דפי הספר. אליעז סגל החל לכתוב לאחר  שחלה, הוא החל לכתוב על מרצפות ביתהּ של חברתו לאחר שנפרד מגרושתו. חברתו העתיקה את השירים ויותר מאוחר בעקבות מריבת אוהבים השירים הושמדו. את השיר הראשון "תגובת בוקר לשיר 'אם חד הורית'" כתב בבוקר הראשון שהקיץ לאחר ששיריו הושמדו.

זהו שיר המתכתב עם שירה של ענת קוריאל. שיר שפורסם בידיעות אחרונות. חבל שאליעז סגל או עורכי ספרו לא טרחו לציין זאת בהערת שוליים בעמוד בו פורסם השיר בספר שירים ראשוניים. זכיתי לקבל מענה על השאלה שלי  , האם אליעז כתב לפני המחלה או אחרי היותו חולה, ותוך כך זכיתי בתובנה לגבי כותרת שיר הכריכה "אם חד הורית", הוא שירה של ענת קוריאל.

תְּגוּבַת בוקר לשיר "אם חד הורית"

אֲנִי אַחַת וְאַתָּה אֶחָד וֶאֱלֹהִים אֶחָד

אֲבָל אֲנִי גַּם שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ וְשֶׁבַע

וְאַתָּה אֶחָד

אֲנִי מִסְפָּר רִאשׁוֹנִי, מוֹנָדָה לְלֹא חַלּוֹנוֹת

מִתְחַלֶּקֶת עִם אַף אֶחָד

רַק בִּי וּבְנִי

עַמּוּד הָאֵשׁ שֶׁלְּךָ, אִישִׁי, יוֹבִיל אוֹתִי בְּנֶזֶם אַפִּי

אֲבָל רוּחִי הִיא מִסְפָּר רִאשׁוֹנִי

אֱלֹהִים אֲנִי וּבְנִי

מְשֻׁלָּשׁ קָדוֹשׁ בּוֹעֵר בִּי

לא זכור לי חולה פרקינסון שנכנס להיכלה של שירה. אנו הקוראים האחדים של השירה צריכים לשמוח שאליעז לא זנח את ממלכת השירה ושב אליה לאחר מריבת האוהבים. שירתו שירה אמיתית, יש בה גאוניות רבה, בהמציאו מטפורות ודימויים שיש בהם ייחוד רב.

לספר חמישה שערים שני פרקים שעוסקים בארספואטיקה: שירים על שירים, וגוף המילה. לוּ היו שואלים אותי הייתי ממליצה לאחד שורות ולחבר בין שני פרקים אלה. הפרקים הבאים: שירי הגיון, גוף האהבה ודמיון משפחתי.

לו יכולתי הייתי גונבת לאליעז סגל את כל השירים ומעתיקה אותם כאן למאמר במקום המילים שאכביר כאן על ספרו. אולם חלומות לחוד וציווי מקצועי לחוד. עליי לכתוב ביקורת על הספר, שאמת לאמיתה, כבש אותי. בכלל אני מנהלת עם אליעז סגל רומן באינטרנט כמעט מרגע שאליעז החל לגלגל את הרעיון לפרסם ספר שירים. הפכתי להיות חברת נפש לבבית. וכעת אני נהנית לכתוב על הספר.

אליעז סגל בעל תואר ראשון בפילוסופיה ודוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית, מגיש לקורא בשיריו תהיות פילוסופיות על העולם בו הוא חי. עולם בו השתבש חוסנו הגופני אך עולמו הרוחני מתפתח ומקבל משמעות מהותית בחייו.

נתן זך כותב מהו השיר הנכון ואליעז סגל כותב על מכוון המשוררים, בשירים ראשוניים, עמ' 37. 

מכוון המשוררים

הוּא בִּקֵּר אֶצְלִי הַלַּיְלָה

מְכַוֵּן הַמְּשׁוֹרְרִים.

גּוֹבֶה רַק מְעַט

כְּמוֹ מְכַוֵּן הַפְּסַנְתֵּרִים

קָדַח בַּקַּרְקֶפֶת

עַד הַגִּשְׁרוֹן* וּמִשָּׁם

לִשְׁנֵי הַמֹּחוֹת יַחְדָּו

הִזְרִים קְצָת קֶצֶב

לְסִלּוּק הַמֵּתִים שֶׁבְּתָאֵי הֶעָצָב

פִּזֵּרבְּמִלְחִיָּה מְעַט אַשְׁלְגָּן.

הַסִּינַפְּסוֹת מַמָּשׁ רָעֲבוּ לְרִעֲנוּנָן.

בַּבֹּקֶר הַמּוּזָה זָרְחָה

וְהַשֶּׁמֶשׁ פָּרְחָה מְלוֹא מֻזְהָבוּתָהּ

שִׁיר מֻפְלָא שֻׂרְטַט בִּלְשׁוֹנִי

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ עַד כַּמָּה הוּא שֶׁלִּי.

בַּלַּיְלָה הַבָּא הִשְׁאַרְתִּי תֶּשֶׁר

הוּא אָסַף אוֹתוֹ שׁוּב מִן הַגֶּשֶׁר.

*גשרון הוא הקורפוסקולוסום, המחבר בין שתי

ההמיספרות במוח, יש האומרים שני המוחות.

בשנתו מבקר אותו מכוון המשוררים. המקצועיות של המשורר נובעת מן העובדה שהוא זוכה לביקור של מכוון משוררים, בדומה למכוון הפסנתרים הוא גובה מעט, הפעולה שהוא מבצע היא קדח בקרקפת עד לגישרון חלק המחבר בין המוחות, בפעולה שהוא מבצע הוא מעמיס חומרים כימיים , והוא מעלה את הקצב שמוביל ליצירה המופיעה עם בוקר. הקשר עם מכוון המשוררים הוא בלילותיו של המשורר והוא מודה לו על היותו בלילה הבא. כלומר , כדי ליצור צריך מחזוריות. אליעז מבטא בשירו זה את עולמו של המשורר המתפלל למוזה והמוזה מגיעה באמצעות פעילות כימית מסוימת שמתבצעת במוחו של המשורר, גם היא הוכחה ניצחת שלהיות משורר אתה חייב להיות ניחן בנתונים החיוניים, והוא מוח שונה, ראייה שונה. מעניינת לידתו של המשורר אליעז סגל הוא נולד מתוך מחלתו.

באמצעות הכתיבה מצליח אליעז להמריא. השטיח הפרסי הנמצא למרגלות מיטתו משמש לו כמטוס שנוטל אותו לעולם השירה.

השיר הראשון כבידה, עמ' 9, פותח את ספר השירה של אליעז סגל.

כבידה

הַאִם הַמּוּזָה הִיא גַּל אוֹ חֶלְקִיק?

הַאִם הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי הַכָּתוּב

בְּאוֹתִיּוֹת אַשּׁוּרִיּוֹת שְחוֹרוֹת זְעִירוֹת,

הַנּוֹחֵת כָּל בֹּקֶר לִמְרַאֲשׁוֹתַי

הוּא אֹסֶף שִׁבְרֵי מִלִּים אוֹ

שֶׁרִקְמָתוֹ אַחַת וּמַסָּעוֹ אֶחָד?

אֲנִי מִתְעוֹרֵר,

מַנִּי חַ אֶת רַגְלַי עַל הַשָּׁטִיחַ

כְּמוֹ מֻסְלְמִי לִפְנֵי תְּפִלָּה

יוֹרֵד עַל בִּרְכַּי וְטָס בְּמַעֲלֵה וּבְמוֹרַד הַזְּמַן.

מִתַּחְתַּי

נִפְרָשׂוֹת שְׂמִיכוֹת הַכְּבִידָה

וְאָז  לְלֹא אַזְהָרָה

בְּאִבְחַת אַכְזָבָה, אֲנִי שׁוּב אֲנִי,

נְקֻדָּה בּוֹדֵדָה

בַּמֶּרְחָב וּבַזְּמַן.

כְּמוֹ כֻּלָּם,

עַד מָחָר.

 

 

 בשאלה הַאִם הַמּוּזָה הִיא גַּל אוֹ חֶלְקִיק? מנסה המשורר למצוא מענה לצורת המוזה. השאלה היא שאלה של משורר, האם המוזה היא גל מחזורי וגל הוא משהו שעשוי להיות גדול וגם עשוי להיות קטן או המוזה היא חלקיק וחלקיק היא משהו קטן , ויחד עם זאת משהו קטן שבלעדיו הוא חסר.  וכאן אני שוב מתנצלת איני בקיאה בשאלות פילוסופיות גדולות ואליעז סגל מחייב אותי להתמודד עמן.

הכתיבה מאפשרת לכותב להמריא במעלה ובמורד הזמן, ויחד עם זאת הוא חוזר להיות נקודה במרחב ובזמן, כמו כולם עד מחר. בהתעוררות הוא מדמה עצמו למוסלמי לפני תפילה שיושב על ברכיו ובשונה ממנו הוא לא מתקשר עם אלוהיו אלא נע במרחב הזמן.

אחד השירים היפים בקובץ הוא השיר עיט, עמ' 13 , השיר בכבודו ובעצמו הוא בחזקת מטאפורת  עיט.  יש לו כנפיים, מקור מעוקל וציפורניים מושחזות כאולר, השיר על פי אליעז מטרתו לקרוע בבשר. השיר אמור לגעת בקורא לשרוט אותו לפצוע אותו. הרצון הקמאי של המשורר ליצור תהודה בבשרו של הקורא, על כן הוא מצייד את שירו כמו שמצוידת ציפור טרף. ניכרת כאן שאיפתו של המשורר לגרום גירוי עמוק מצד הקורא, חס וחלילה, שלא יישאר אדיש לשירו.

 הוא מבקש שתוך הקריאה של השיר הקורא יקרע לגזרים, התגובה הזו מעניינת היא מהפכת את התפיסה בה הקורא קורע לגזרים את דף הנייר וכך מתפטר ממחוייבותו לשיר . השיר על פי הדובר כאן הוא עיט של דגים. הקורא יהפוך לדג ויגדל קשקשים וסנפירים וראש של דג שלא מעכלים. היחסים בין הכותב לבין הקוראים יהיה יחס של טורף לנטרפים, וכאן הוא הופך את הקורא שמסיים קריאת שיר לניצול לשורד.

 שירו של המשורר הוא בבחינת עוף דורס, שאורב לקורא שמחכה להזין את רעבונו. הרצון היא שהשירה תחולל מהפך תחולל שינוי בעת הקריאה. השינוי הזה מתואר במושגים של מישהו שיפרקו את הקורא לחלקים, השיר מתחסן בעקבות הפגישה עם הקורא ואילו הקורא הוא יוצא פגוע.

עיט

לַשִּׁיר שֶׁלִּי כְּנָפַיִם עֲצוּמוֹת

מַקּוֹר מְעֻקָּל

וְצִפָּרְנַיִם מֻשְׁחָזוֹת כְּאוֹלָר

לִקְרֹעַ בַּבָּשָׂר.

כְּשֶׁתִּקְרָא אוֹתוֹ

תִקָּרַע לִגְזָרִים

כִּי הַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא עֵיט דָּגִים

בְּעַל כָּרְחֲךָ תְּגַדֵּל קַשְׂקַשִּׂים וּסְנַפִּירִים

וְרֹאשׁ דָּג שֶׁלֹּא מְעַכְּלִים.

תָּשׁוּט לְאִטְּךָ בְּבִטְחָה

בְּמֵימֵי אֲגַם צְלוּלִים

כְּמוֹ תַּרְנְגֹלֶת

שֶׁטֻּפְּחָה בִּמְיֻחָד לְיוֹם הַשְּׁחִיטָה.

וְאָז אָעוּט עָלֶיךָ בְּאַחַת.

אִם מַזָּלְךָ בְּיָדְךָ

תַּסְפִּיק לְהַגִּיעַ לְסִיּוּמוֹ שֶׁל הַשִּׁיר

בְּטֶרֶם תְּפֹרַק נְתָחִים נְתָחִים

וְתָעֳלֶה כְּעוֹלָה לְגֵרַת גּוֹזָלִים.

 יחסי אלימות בין השיר לבין הקורא הם יחסים המסמלים את מורכבות קשר בין הקורא לבין השיר. בכך מעניק המשורר לשירו כוחות על טבעיים, כוחות מיוחדים, השיר כיחידת חיסול שמחסלת את הקורא. זוהי תפיסה מעניינת ומקורית. אין זו תפיסה שמבטאת את הפער המצוי בין הקורא לבין השיר. פער שלעולם לא יתמלא כפי שקיים בשירי משוררים אחרים " ואני בחלבי ודמי את הבעירה אשלם" כותב ביאליק בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר". כאן המשורר לא מציג את תוצאות המפגש על בשרו אלא על בשרם של קוראיו, הם ישלמו את מחיר קריאת שירו ולא הוא. בבחינת המחיר הוא תשלום שעל הקורא לשלם.

בספר מבטא המשורר את כאבו כאמן חולה ומיוסר, כאמן שרעד הוא מנת חלקו עם בוקר, שמוחו פועל בצורה שונה, שאין זרימה של דופמין . המחלה והמשורר היא הוויה אחת. זוהי מעין השלמה של היוצר עם גורלו. בשיר בו מתואר יופיו של העולם ומולו חידלון וייאוש. הרופאה היפה היא שמבשרת בעיני האגם שלה על המחלה הנוראה, שאין אפשרות להימנע ממנה.

פרקינסון

אֲנִי הוּא הַפַּרְקִינְסוֹן

וְהַפַּרְקִינְסוֹן הוּא אֲנִי.

הָרוֹפְאָה הַיָּפָה,

עֵינֵי אֲגַם לָהּ

זֶה מַה שֶׁהִיא אָמְרָה,

אִם A אָזB

אִם אָזA

תָּבִין וְתִסְבֹּל

תִּסְבֹּל וְתָבִין,

תְּהוֹם אַחַת,

אֲנִי אֶחָ ד,

כְּאֵב

אֶחָד.

ובשיר פרקינסוןבבוקרמצייר המשורר את הבוקר, כיצד הוא מתעורר ונע ברעד.וברעד הזה הוא מבקש אהבה מאהובתו.

 

פרקינסון בבוקר

 

זֶה אֲנִי הָרוֹעֵד פֹּה וְלֹא מִקֹּר

עַל הַגֵּיהִנֹּם הַזֶּה מְנַצֵּחַ שָׂטָן

)שְׁמוֹ הַגַּרְעִין הַשָּׁחוֹר* (

הַמְּמָאֵן לְהָפִיץ אֶת מַרְכָּלְתּוֹ

לֹא קָדִימָה וְלֹא אָחוֹר.

בּוֹאִי בְּגוּפֵךְ הַלָּבָן

תִּשְׁהִי בִּי בְּדַרְכֵּךְ

כְּפִי שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, בָּךְ,

בְּגוּפִי הַכֵּהֶה.

מָתַ ייִדְעַךְ בִּי

הָרַעַד הַטַּבּוּרִי

וְאוּכַל לְהַבִּיט בָּךְ כְּפִי שֶׁאַתְּ,

מִתְעַבֶּרֶת בָּאוֹר

הַבּוֹקֵעַ מִבִּטְנִי.

 

*הגרעין השחור הוא מבנה במוח התיכון. במחלת הפרקינסון

, הפרשת מוליך עצבי הקרוי דופמין מגרעין זה נפגעת,

דבר הפוגם ביכולת התנועה.

שאלתי את אליעז שאלה אישית, מדוע חשוב לו לפרסם את שיריו? מה הופך אותו למשורר וזוהי תשובתו:

"ראשית כשהתחלתי לכתוב כתבתי שירי אהבה לחברה שלי ולא הייתה לי כוונה לפרסמם. כל אלו נגזר עליהם אבדון במריבת אוהבים. באחד מן הימים קמתי לבוקר צלול במיוחד והרגשתי שאני קוטף מלים משנת הלילה שהצטרפו תוך מספר דקות לשיר אחד שלם. הרגשתי שנולד כאן שיר מצוין שפורסם אכן ללא עריכה כלשהי במאגמה.

לא כל השירים שאני כותב נוחתים בכזו קלות, אבל אז נולדה בי תשוקה לכתוב שירים. ורצון להראות אותם לאחרים. אני מודה חשוב לי לקבל אישור מהסביבה למרות שבשעת הכתיבה אני כותב את השיר באקט של כתיבה שמכוון לעצמו בלבד דהיינו בריאת שיר, ולא אכפת לי באותו רגע אם מישהו יקרא את השיר מלבדי. אבל בתום הכתיבה אני יודע שאני לא כותב אותם לעצמי בלבד אם בכלל מעולם לא כתבתי למגירה."

אליעז סגל הוא משורר גדול עם ספר ענק, וכן, לא הגודל הוא שקובע אלא האיכות.

   

מקוטלג תחת מאמרים | אין תגובות

איפה את חיה

3 באפריל, 2009 מאת shosh

ספר שירים חדש יצא לאור
ניתן להתעדכן בכריכתו כאן.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=957815

הזמנה דרכי.

ליצירת קשר :
shosh.vegh@gmail.com
חג שמח
שושנה

מקוטלג תחת מאמרים | אין תגובות

"גם בספריות אפשר לאהוב עד מוות"(אלתרמן)

27 במרץ, 2009 מאת shosh

ריאיון עם פרופ' זיוה שמיר

כתבה שושנה ויג 

בשלהי חג הפורים תשס"ט,  יצאתי לפגישה עם פרופ' זיוה שמיר בחדרה באוניברסיטת תל אביב. קבענו להיפגש לפני שיעורה הפנורמי "קווי מתאר של השירה העברית" בשעות אחר הצהריים של יום רביעי, 11.3.2009. בתודעתי תישאר אוניברסיטת תל אביב  תמיד האקדמיה הראשונה שזכיתי להכיר.  לא, אף פעם לא למדתי אצל פרופ' זיוה שמיר,  אף שאני בוגרת החוג לספרות עברית ועוסקת  בתחומי הספרות.  לא היו בינינו אלא חוויות השיחות שלנו בדואר האלקטרוני ובאינטרנט. לפני  שנים אחדות יזמתי כתבה על פרופ'  זיוה שמיר  לרגל יציאת ספרה "תיבת הזמרה חוזרת" (על שירי  הילדים של אלתרמן). הפגישה הנוכחית נערכה סמוך לצאת ספרה השנים עשר "המיית ים"  על שירת האהבה האירופית והספרות העברית (ועל כך בהמשך).  בהתרגשות מסוימת נפגשתי עם החוקרת בלא חציצה. ישבנו בחדרה, ונזהרנו מאוד לא לגלוש מעבר לזמן, העמדנו שעון על השולחן, ודייקנו בלוח הזמנים שנקבע מראש. דייקנו גם במילים.  פרופ' זיוה שמיר גם דייקה בתיאור עולמה של האקדמיה.  וכך גלשנו אל תוך הריאיון, מנסות לשזור בינינו מילים שיתחברו לריאיון על מי שעוסקת רוב ימיה בחקר  המשוררים הבולטים ביותר על מפת התרבות הישראלית.  - מה הוביל אותך לעסוק בספרות. היום לבקש מצעירים ללכת ללמוד ספרות ולעסוק אחר כך בחקר הספרות נשמע כמו הצעה מגונה. זה לא "סקסי" לעסוק בספרות.   מה היה בך לדעתך, ומה היה באוויר בתקופה בה שבחרת את השביל הזה של החיים. ואולי ממבט לאחור האם היית בוחרת בשביל הזה שנית?שאלה מעניינת שלא נתתי עליה עד כה את דעתי. מצד אחד באופן טבעי הלכתי ללמוד ספרות. אמי היא בת למשפחת סופרים. אחי סבי, יוסף צבי רימון, היה משורר מקורי ומחדש,  ובבית נשמתי תמיד אווירה של ספרות. הורי שניהם ילידי תל-אביב, ולספרות בדור שלהם היה ערך ומשמעות רבים מאשר בימינו אנו.  כשאימי, חוה רימון,  הגיעה להישגים מרשימים  בבית הספר העממי "תל נורדאו", שלחו אותה לברך את ביאליק, ולהגיש לו שיר וציור מעשי ידיה. גם בבית הספר התיכון "אהל שם" ברמת-גן היה לי מורה לספרות בלתי שגרתי, גדעון קצנלסון שמו, שבהפסקות היה מהלך ברחובות שיכון הוותיקים ברמת-גן עם אורי צבי גרינברג, ומשוחח אתו ארוכות. בחדר המורים דיברו אותה עת על מאמר הקטילה האחרון שכתב קצנלסון ב"הארץ", ולא על מחירי המבצעים בקניון.  מצד שני, למעשה הגעתי ללימודי הספרות העברית כמעט באקראי,  כמעט בטעות.  אחרי שהות בארצות הברית, חזרתי ארצה לאחר. שבלימודי התיכון האמריקני למדתי ספרות אנגלית -  משקספיר  ועד ימינו. התכוונתי ללמוד באוניברסיטה ספרות אנגלית ולעסוק בתרגום. ואמנם, למדתי באוניברסיטה ספרות אנגלית לתואר ראשון ושני, בימים שעדיין לא הייתה הכרה מטעם המועצה להשכלה גבוהה בחוג לספרות אנגלית  באוניברסיטת תל אביב. על כן צירפתי גם חוג שהיה מוכר מטעם המל"ג  - החוג לספרות עברית. בינואר 1970,  התקבלתי למכון כץ לחקר הספרות העברית, והבנתי שאני צריכה לעשות הסבת מקצוע. לתרגום,  לאהבה הראשונה שלי, חזרתי לאחרונה, כשמסרתי לדפוס את ספרי ה-12 "המיית ים", העוסק  בהשפעת שייקספיר ובודלר על העברית החדשה עם הרבה תרגומים של שייקספיר ובודלר. - האם היית הולכת בשביל הזה שנית?

קשה לומר כששואלים, למשל, את א"ב יהושע ואת עמוס עוז שלמדו בחוג לספרות באוניברסיטה העברית

בשנות הזוהר של החוג, הם יודעים לספר לנו שבימיהם רבע מתלמידי הרוח למדו ספרות עברית, ומדובר במאות תלמידים.  באותה עת,  לאדם יצירתי לא הייתה בחירה  בין החוג לקולנוע לבין החוג לתיאטרון, בין החוג לטלוויזיה לבין החוג לעיתונאות ולתקשורת. היום יש לאותם סטודנטים  הנמשכים לכתיבה וליצירה  בחירה  אין-סופית  כמעט. קשה לי לומר מה הייתי עושה אם היה עומד לרשותי כל המבחר.  האם אישה בהיכל הספרות והמחקר צריכה להתייחס לשאלות המגדר יותר מאשר גבר. מה דעתך על הניסיון לבנות מחקר מגדרי, ומה שתפס תאוצה בשנות התשעים ונדמה שגווע קצת לאחרונה?אחטא לכללי התקינות הפוליטית, ואומַר משהו שאינו "פוליטיקלי קורקט". שמעתי לאחרונה מעמיתים מחוגים אחרים שתשעה מתוך עשרה מאמרים במקרא, למשל, נכתבים על נושאים פמיניסטיים. לדעתי, זו הגזמה מאוד גדולה, מה חלקה של האישה בחברה הקדומה . כולנו יודעים בספרות העברית לא הייתה משוררת סופרת עד למלחמת העולם הראשונה: כוונתי, כמובן, לשירת רחל, ואם מונים גם את רחל מורפורגו שכתבה  כמה שירי הזדמנות במאה ה -19. חייבים להודות שזו איננה שירה גדולה וראויה לשמה. אם בספרות העברית עד לשנות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית לא הייתה שירת נשים, איך אפשר היום לשכתב את ההיסטוריה, ולהתמקד התמקדות כה רבה בשירת. נשים?  ההתמקדות  בתחום שירת הנשים מוגזמת, ולעניות דעתי היא אינה משרתת את  חקר הספרות, אלא איזו אג'נדה פוליטית, שמקומה בעיקר מחוץ לאוניברסיטה – בארגונים למען זכויות הנשים.  כל דבר הנובע  מאג'נדה פוליטית  מוגדרת-היטב מגמד את האובייקט הנחקר. בכלל, מחקר ופוליטיקה הם תרתי דסתרי.  הם אינם עולים בקנה אחד. לפוליטיקאי יש תשובות חד משמעיות לכל שאלה, ואילו החוקר חייב לבוא אל המחקר בידיים נקיות, בלא דעות קדומות ובלא שיידע מראש את תוצאות המחקר. הוא צריך להיות מוכן לשנות את מסקנותיו לפי התקדמות המחקר ולפי תוצאות המחקר. רוב העוסקים בפמיניזם באים עם אג'נדה מוכתבת מראש, ולכן המחקרים שלהם אינם  מעניינים כל כך. זאת ועוד, רוב העיסוק בתחום נושק לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה, דיסציפלינות  שבהם חוקרי הספרות אינם בקיאים בקיאות של ממש, מה שהופך אותם לחוקרים סוג ב'. אפשר לחקור בתחומי הפמיניזם מחקר ראוי לשמו רק אם באים אל המחקר בידיים נקיות, ללא תכתיבים וללא דעות קדומות. שימשת בעבר כראש בית הספר למדעי היהדות, הגדירי כיצד את רואה את תפקידך האקדמי, האם לדעתך האקדמיה מנותקת מהשטח שהוא בעיקרו הוראת ספרות?הייתי שנים אחדות יושבת ראש וועדת המקצוע במשרד החינוך  ויו"ר ועדת בחינות הבגרות בספרות. ניסיתי בתקופה ההיא לבסס כמה עניינים. העניין האחד שביקשתי לקדם  היה שהפסגות ספרות העברית מיל"ג וביאליק יהיה להם ביטוי  בתוכנית הלימודים. רציתי שתלמיד לא יוכל לסיים תיכון בלי להכיר, למשל, את שירת יהודה עמיחי, ולוּ היכרות מינימלית.  לא די, לדעתי,  שיכירו את שירת "תור הזהב" בספרד ואת  ספרות דור התחייה. צריך להכיר את הספרות העברית לדורותיה. אנשי אקדמיה אינם מנותקים מהשטח. להיפך, יש מעורבות בלתי פוסקת של אנשי אקדמיה בחיי התרבות בארץ. עמיתיי ואני  יושבים בוועדות שונות, מכהנים בגופים ציבוריים, משתתפים באירוע ספר, מעניקים פרסים וכדומה. קשה לומר שיש מגדל שן אקדמי, שאין מעורבות. מובן, תמיד אפשר לדרוש מאיתנו יותר, ותמיד אנו צריכים לדרוש מעצמנו יותר.

.

קראתי באינטרנט במקום מסוים שאת ממליצה להעמיד מאגרי מידע וספרות באינטרנט לטובת תלמידים שיהיו זמינים לתלמידים שמבלים שעות רבות באינטרנט. האם באמת הדבר הזה באמת, עשוי להציל את מעמדה של הספרות?לרשות הציבור הרחב עומד, כידוע לך,  "אתר בן יהודה" שמציע  טקסטים שאין עליהם זכויות יוצרים. נוצר אפוא בשנים האחרונות מאגר לא קטן של טקסטים עבריים לכל דיכפין. לא רק תלמידים שמתקשים לרכוש ספרים מסיבות כלכליות  יכולים להיעזר באתר זה. זהו כלי עזר חשוב ביותר לכל העוסקים בתחום הספרות. יש הרבה אתרים אינטרנטיים שנותנים מידע לסטודנט. קשה לראות את  חיינו בלי אתרים אקדמיים כאלה ואחרים ובלי בלי המידע הזמין שעומד לרשותנו באינטרנט. - ערכת מחקרים רבים לאורך שנות המחקר שלך, האם היו מחקרים חשובים לך ממחקרים אחרים? האם היו תגליות מרתקות שעוררו עניין ציבורי? ספרי לי על "סקופים" ספרותיים, ספרי לי כיצד הגעת לסיפורה של המורה חיה פיקהולץ שהייתה לה פרשיית אהבה עם ביאליק בתל אביב? או פרשת אירה יאן. שנים חשבו כולם שכל המכתבים הושמדו ורק מכתב של ביאליק האיר את עובדת הקשר. ספרי כיצד הקשר עם אירה יאן השפיע על יצירתו של ביאליק?עליי להדגיש כי מעולם לא התעניינתי ברכילות ספרותית. כשהתגלתה לי פרשת חיה פיקהולץ, קראה לי חיה פיקולץ אליה לביתה. היא הייתה בסוף ימיה, וביקשה לתת לי קופסה גדולה, ובה מכתבי אהבה שהיא קיבלה מסופרים אחדים. ראיתי מדובר בסופרים שאינם מעניינים אותי במיוחד. אילו היה לה מכתבים נוספים משל ביאליק, הייתי קופצת על זה כמובן כמוצאת שלל רב. החזרתי לה אחר כבוד את הקופסה, ולא התפתיתי לקחת אותה אתי, כי הרומנים שלה לא עניינו אותי. איגרתו של ביאליק אליה היא יצירת ספרות בפני עצמה, ואפשר לנתח בה כל צירוף מילים, ולגלות בה פנים רבות. כמה מהתגליות התגלגלו לידיי לגמרי  באקראי. פעם התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה על שיר שכתב כביכול אחד-העם. זה היה נשמע לי מופרך. היכרתי את כל כתביו של אחד-העם וידעתי מה דעתו על שירה ועל משוררים, לא יכולתי להעלות על הדעת שהוא ישב וחיבר שיר. פניתי ל"לוח אחיאסף", שבו התפרסם כביכול הטקסט הבלתי ידוע, ובמקרה נפגשתי באקראי עם טקסט אחר לגמרי ללא חתימה -  השיר "איגרת" -  שיר ארוך בן כמה מאות טורים שטביעת אצבעותיו של ביאליק ניכרת בו על כל צעד ושעל. הידיעה היכתה גלים, ואפילו  פתחה מהדורת חדשות בטלוויזיה. השיר התפרסם, כמובן, במהדורה האקדמית של כל שירי ביאליק.      יום אחד, פרסם אוריאל אופק ז"ל שורות אחדות משל ביאליק, שהיו ידועות לנו מן הארכיון. הוא ראה בשורות אלה קטע משיר ילדים. החלטתי  לבדוק שוב את הפרגמנט הזה – חלק מתוך  יצירה גדולה יותר. התחלתי לזמזם לעצמי את הריתמוס של השורות, והתקשיתי לזהות את המשקל. לפתע זיהיתי בשורות אלה את המשקל המיוחד של  "יונה החייט", פואמה בלתי גמורה של ביאליק שנכתבה  על גורל ילד יהודי שנחטף לצבא הצאר, ולימים חזר לביתו והפך מחייל עם כידון בידו לחייט עם מחט בידו. היו עד אז לא מעט  השערות שדנו בשאלה מדוע לא הצליח ביאליק לסיים את חיבור "יונה החייט", והיו שטענו שהוא בכלל לא היה מסוגל לתאר את חיי החיילים, ופתאום אני מתחילה להבין שאני מחזיקה ביד את המשך היצירה, ויש בה תיאור של חיי החיילים. ככלל, רוב התגליות מתגלות באקראי, ולא בכוונת מכוון. אינך יכול להחליט: "עכשיו אני אחפש משהו שישנה את פני המחקר".  -ועכשו למלחמות ספרותיות, את ידועה מגדולי חוקרי הספרות על ביאליק ואלתרמן , כאשר דן מירון חקר את אלתרמן ופרסם את ספרו "פרפר מן התולעת" יצאת למאבק נוקב נגד ספרו. מה הוביל אותך למאבק הזה?לכולנו ברור במאה העשרים ואחת שאין אמת אחת ובלעדית, ויש הרבה אמיתות. מתוך "רשומון" של דעות אפשר להתקרב במשהו לחקר איזו אמת אובייקטיבית, פחות או יותר.יחד עם זאת , נדמה לי, שכולנו יודעים להבדיל בין אמת לסילוף גמור, הקורא ליום "לילה". כשמתגלים לחוקר סילופים גמורים, עליו לצאת למאבק נגדם. מתברר שאת אלתרמן סילפו יותר מאשר את האחרים.  דווקא הוא, שיכדע לשרטט ב"טוריו" דיוקנאות באופן חד ומדויק, איתרע מזלו ודיוקנו נסתלף לחלוטין. אלתרמן  תמיד מורכב מצבעים מנוגדים, כמו זברה. אם תגידי על הזברה שהיא שחורה כעורב או לבנה כשלג תגידי שקר הרבה יותר חמור מאשר שתגידי שהיא כחולה. אם את אומרת שהיא שחורה יש לך חצי אמת, חצי האמת גרוע יותר משקר גמור, למרות שלכאורה בידיך אמת חלקיתהיו שטענו על אלתרמן שהוא משורר חצר של בן גוריון, בשעה שאפשר להראות בוודאות  שכמעט בכל עניין מהותי הוא  יצא כנגד דעתו של בן גוריון. יצאתי נגד מי שראו בשירתו מערכת  סמלים קבלית,  בהסתמך על העובדה שאלתרמן הוא נכדו של חסיד חב"ד. טענתי שלאלתרמן לא היה טמפרמנט של מיסטיקן, אלא להפך של משורר ועיתונאי, של  היסטוריוסוף ואיש מדע; שאם הוא עמד נפעם מול חידות החיים הבלתי פתורות אין זאת אומרת שהוא מיסטיקן. בספרייתו האישית אין אף לא ספר אחד במיסטיקה ובקבלה.  יצאתי נגד סילופים מסילופים שונים. בספרו "פרפר מן התולעת", טען מירון על השיר "שני ימים",  שכתב אותו משורר שראה "מראות קמאיים" - אדם שנבעת כי ראה בילדותו את הוריו בשעת מעשה. אותה טענה עצמה השמיע מירון על "בעיר ההרגה" של ביאליק.  האם זה נשמע לך רציני ומשכנע? אפתיע אותך, ואשאל אותך קצת על "האח הגדול". האם יש לך מה לומר על התופעה שכבשה לה מעמד מאוד מרכזי בחיינו. האם הופעתו של מנחם בן בתוכנית תורמת לתכנית? 

עולמנו הוא לצערי עולם שבו אנשים ריקים ופוחזים הופכים להיות גיבורי תרבות וסלבריטאים, שכל אחד מכיר.  אני יכולה לצטט לך את ביאליק שאמר (בעת שראה בימיו את ראשיתה של  תופעת  הסליברטאות, שלמעשה קמה  יחד עם המצאת הקולנוע שהפכה כל כוכבנית לדמות המוכרת ברחבי העולם כולו). ביאליק אמר: "בימינו כל אדם שיש לו מצנפת של ליצן וקביים של קרקס גם בטוח שהוא גבוה." גם בימינו יש אנשים גדולים ומוכשרים מאוד, אך הציבור הרחב אינו מכיר אותם. האם אנחנו יודעים מיהו החוקר החשוב ביותר בחקר הסרטן? מיהו החוקר החשוב ביותר בחקר החלל? לעומת זאת, כל ילד היום מכיר את מנחם בן בגלל "האח הגדול", ומאחר שאיזו זמרת מתחילה תולה בו עיניים מעריצות, ובטוחה שדבריו הריקים הם דברי טעם, גם הוא מתחיל להאמין בעצמו. <!–[if !supportLists]–>-          <!–[endif]–>קורפוס יצירתו של ביאליק מאוד מצומצם יחסית ליצירות שמנפיקים יוצרים בימינו, האם יש לכך משמעות?. ביאליק הוא גדול משוררי ישראל, והוא כתב כ-120 שירים בסך הכול. כיום, כל אדם שיש לו בבית מדפסת בטוח שהוא משורר. כל משורר בימינו כותב הרבה יותר מביאליק. לגבי ביאליק יפה הכלל שההיקף הממשי של היצירה הוא מכפלה של השטח הנגלה ושל המעמקים הסמויים מן העין וכשאת מכפילה את 120 השירים של ביאליק בכל העומק העצום של כל שורה ושורה מתקבלת תוצאה אין סופית. על המילה "צפרירים" בלבד כתבתי מאמר של 30 עמודים, ואפשר עוד להוסיף עליו כהנה וכהנה. - האם היום את מוצאת בקרב החוקרים החדשים כוחות שיובילו לשינוי התפיסה התודעתי?כמה תלמידים לומדים בבניין רוזנברג למדעי היהדות? האם מקצועות ההומיניסטיקה מאבדים את כוחם בעולמנו המודרני בו סוגדים למוצרים שמאבדים את משמעותם במהירות רבה. המחשב של היום אינו המחשב של אתמול ולא של מחר, כך גם הטלפון וכך כמעט כל מוצרי הצריכה שלנו, אין ערך למשהו שמגיע מן העבר. מדוע שיירצו להתעניין בספרות שמסמלת יותר מכל את העבר? משהו שאין לו חשיבות בימינו. האם  יש תוכניות אקדמיות כיצד לשאוב אוכלוסיה למסלולים אקדמיים שאינם נחשקים כמו ספרות ומקרא או היסטוריה? לצערנו הרב האוניברסיטאות היום במשבר גדול, ואין תקנים לחוקרים חדשים. אדם צעיר שמתחיל את חייו האקדמיים  אין לו אופק ציפיות,ועל כן קשה לצפות מאדם כזה שיהמר על חייו, יעבוד כשלושים שנה ואחר-כך יגלה שמקומו באקדמיה אינו מובטח. צעירים היום הולכים חמקומות אחרים, שאינם דורשים הכשרה אקדמית מעמיקה.  כל תוכנית טלוויזיה קיקיונית זקוקה ליועצים לענייני לשון, וכל חבר כנסת זקוק לעוזרים פרלמנטריים, ויש הרבה תחומים שצעיר שאפתן יכול להגיע אליהם , חקר הספרות, לא נעים לומר,  הולך לבית עולמו. בשנה האחרונה נרשמו לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית  18 תלמידים בלבד.. בתל-אביב  התאחדו החוגים לספרות עברית ותורת הספרות הכללית, וזה הציל קצת את המצב וגרם  שייווצר היצע  אטרקטיבי יותר.יש כיום תופעות אחדות שאומרות "דרשני". לסדרת "ספרות פלוס" שבעריכתי מגיע קהל גדול ומעוניין, אך רובו בגיל פנסיה. תופעה אחרת: לחוגים לספרות מגיעים לא מעט סטודנטים מן המגזר הערבי. רובם חושבים שספרות היא מקצוע קל שיקנה להם תעודת הוראה בקלות. יש ריבוי של  סטודנטים ערביים בחוגים לספרות עברית באוניברסיטת הנגב ובאוניברסיטת חיפה, וכן במכללת צפת ובמכללת גורדון בחיפה. התופעה החדשה הזו יוצרת בעיות, כי חלק מהסטודנטים מן המגזר הערבי אינם שולטים בשפה העברית באופן שיאפשר להם  לקרוא טקסט ספרותי ראוי לשמו. בקרב הצעירים בארץ החוג לספרות אינו החוג הפופולארי בזמן האחרון. אבל הכלל היחידי שבו אני מאמינה הוא"Never say never"  . בהחלט יכול להיות שלאור המשבר הגלובלי יחזרו מן הסְפָרוֹת לסִפְרות. -אולי החינוך האקדמי שסלל את המסלולים הצרים הוביל ללמידה צרת אופקים. מדוע שלא יחייבו סטודנטים למחשבים ללמוד כמה קורסים במדעי היהדות כמסגרת לימודים שהיא חובה ולא רשות?יש מגמה כזו בטכניון:  לחייב סטודנטים שלומדים הנדסה ללמוד גם מקצוע הומניסטי. במרוצת השנים למדו סטודנטים להנדסה  דרמה אצל מתי מגד. ומוזיקה אצל  פרנק פלד.  שייב אלדד, לימד בטכניון הגות מדינית, ועוד ועוד.  באוניברסיטה שלנו אין חובה כזאת, וייתכן שכדאי היה להנהיג אותה. סוף סוף אנחנו יכולים ללמד סטודנטים בכל החוגים העוסקים בניתוח טקסטים כיצד עושים זאת בעמקות, דקות וברגישות. 

<!–[if !supportLists]–>-          <!–[endif]–>מה החלום שלך כחוקרת לגבי העתיד, כיצד את רואה את פני העתיד במחקר?לפני שנות דור הייתה באוניברסיטה דיסציפלינה בלימודי הספרות . פירושו של דבר ידעו מהם הכלים הראויים להוראת טקסט ספרותי  ואילו היו ממשיכים לחדד את הכלים האלו ולשכלל אותו היינו יכולים ללמד ספרות בהרבה מאוד חוגים אחרים. אנשי תיאטרון וקולנוע וגם משפטים. אבל לצערי הכלים האלה הולכים ונשמטים מידינו בגלל ההתגברות של מה שמכונה "השיח" התרבותי. אנשים מעדיפים ללמד ספרות בכלים של סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדעי המדינה, ומאבדים את הכלים הדיסציפלינריים שהתפתחו בכל כך הרבה עמל. אינני ממליצה להחזיר את הגלגל לאחור. זה בלתי אפשרי. אבל גם אין זה מומלץ לשפוך את התינוק ביחד עם מי האמבטיה.  צריך לבנות נדבך על גבי נדבך.  מטבעי  אני אופטימית, וגם בתחום זה אני מסרבת לאבד את האופטימיות. תהליכים אינם חד סיטריים ואני מקווה שיהיה למקצוע הזה תקומה, אם לא בימינו אולי בדור שלאחריו.  - האם הכותבים היום ניחנים בכישרונות אחרים מימיו של ביאליק? אולי השתנותם של היוצרים והיצירות משמימים את חוקרי החוג לספרות?עצם העובדה שציירים אינם יודעים לצייר כמו רמברנדט, אין הדבר אומר שאין ציירים טובים.  כל תקופה  עם הנורמות שלה. אחרי המצאת המצלמה כבר אין צורך בציור ריאליסטי דקדקני כמו בעבר, היום הגדולה של האמן מתבטאת בדרכים אחרות. במקביל, ברור שהיום אין משוררים כמו ביאליק ואלתרמן, אבל יש משוררים מצוינים, שכותבים שירה המתחרה בכל תופעה שירית בעולם הרחב.  נכון הוא שלמחקר  נוח יותר לטפל בתופעות שכבר אינן רוטטות; תופעות שכבר נתקבעו ואפשר לחקור אותן מתוך פרספקטיבה. -מנין תבוא הישועה לחוג לספרות ולמדעי הרוח?  קשה לדעת מנין תיפתח הטובה, מתי ומאיזה כיוון.  אולי הישועה, כדבריך, תבוא מן הדור הציר של אותם "עולים חדשים" מרוסיה שעבורם ספרות זה ערך עליון. אולי היא תצמח מאחד מאותם סטודנטים ערבים שהזכרתי קודם שמגלים לאחרונה עניין בספרות העברית; אולי היא תצמח דווקא מבני הישיבות שיחזרו בשאלה. ביאליק גדל במקום נידח ללא מסורת של למדנות, ללא השכלה פורמלית, ובכל זאת היה גאון. מי יודע! אולי בשדרות נולד לאחרונה ילד, שיירש את מקומו של ביאליק. יש הרבה כיוונים שיכולים להצמיח עניין מחודש בספרות ובחקר הספרות. אינני חושבת שכל הצינורות נסתתמו. -ולקראת סיום,  ספרי על ספרך "המיית ים" שראה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובהוצאת ספרא של איגוד הסופרים  "המיית ים" זה ספר ש"נתבשל" אצלי במשך כמה עשרות שנים מתוך עניין שיש לי בשירת המערב -  בשירה האנגלית ובשירה הצרפתית. משתיהן תרגמתי, כינסתי את התרגומים עם מאמרים שעוסקים בשירי האהבה המערביים, שחלחלו לשירה העברית במשך השנים. עד לפני 200 שנה לכתוב שירה, מה גם שירת אהבה,  זה היה עניין של פריצות.  רווחו עדיין נורמות שנקבעו בתקופת חז"ל, שלפיהן כתיבת שירה זה עניין ליוונים בלבד, ולא לבני ישראל. את הכללים הללו שברו אותם אינטלקטואלים צעירים שישבו באמסטרדם וברלין וכתבו על ענייני חולין בעברית בלשון קודש: על טבע ועל אהבה ועל ענייני חולין. מעניין שסופר בוהמיין כמו בודלר, שאנו חושבים שלא השפיע על השירה עד לדור שלונסקי-אלתרמן, כבר השפיע על הספרות העברית בשנות מפנה המאה ה- 20 - בתקופת ביאליק. משורר מתקדם ומודרני כדוגמת דוד פרישמן, תורגם מבודלר, ובעקבות תרגומיו כתב  ביאליק    שיר כדוגמת " רק קו שמש אחד עברך". הוא קרא בעיתון "הדור" פרפראזה של שיר בודלרי ידוע, ויצא לו  מה שיצא. - משהו לסיוםבאמתחתי עוד כעשרה ספרים בלתי גמורים שאני מקווה שיהיה לי כוח להוציאם מן הכוח אל הפועל. אף אחד מן הספרים האלה לא יעסוק בצד הביוגראפי של הסופר, אלא בעקיפין, כי אותם סופרים גדולים שבהם אני עוסקת -  יל"ג, ביאליק, עגנון, אלתרמן, עמיחי ואחרים - אינם יכולים לפרנס ביוגרפיה "טרואינית" כדוגמת הביוגרפיה של אנרי טרויא על בודלר. כל הסופרים שמניתי הם סופרים שבילו בערך 90% מזמנם  ליד שולחן הכתיבה. עלילת חייהם החיצונית דלה ובלתי מעניינת במיוחד, והיא בטלה בשישים. מה שחשוב  לגביהם זו היצירה, ועל כן כל ספרי ימשיכו להעמיד במרכזם יצירות ולא עובדות חיים פשוטות. <!–[if !supportLists]–>-          <!–[endif]–>האם אין בך חיידק ליצור בעצמך שירה? אם בתרגום יש שמינית של יצירה פה אני מוצאת בו את הפורקן לצורך היצירתי הזה. קשה להאמין שאני אכתוב אי פעם ספר שירים, או רומן , או אפילו יומן. -האם אין שילוב אידיאלי בין חוקר לבין יוצר?בתולדות הספרות העברית היו סופרים שהם גם חוקרים, כמו דב סדן, שמעון הלקין (שהיה גם משורר חשוב), דן פגיס שחקר את ימי הביניים וכתב שירים נפלאים. בימינו אני מאוד מעריכה את שירתה של חמוטל בר יוסף שהיא חוקרת חשובה. אבל זה איננו תנאי בל יעבור שחוקר יהיה משורר או להיפך.  

בדרכי לרכב הרהרתי בשיחה שלי עם פרופ' זיוה שמיר, כשניסיתי לסדר את משקפיי נשבר החיבור בין שתי העדשות ונאלצתי להיפגש עם הזבנית בחדר חנות האופטיקאי . היא הביטה בי ואמרה נחרצות, משהו השתנה בך. הצצתי במראות הגדולות שהקיפו את החנות וחיפשתי את השינוי. ואכן היה בפני איזה סוד שהואר. חדוות הגילוי. היה זה אות שלא הזמנתי, שהורה לי לסדר את אופן ראייתי מחדש.   הרהרתי בעולם הזה בו, ליצנים הופכים לסמלי התרבות שלנו. עולם שבו נטשו את ספסלי הרוח לטובת מסכי פלזמה. עולם שבו דימויי פלסטיים מועצמים למימדים חולניים. לי נותרה מהפגישה זווית הראייה שהתחדדה , והתמונה של שתינו יושבות בבניין רוזנברג בפקולטה ליהדות באוניברסיטת תל אביב בחדרה של פרופ' זיוה שמיר, וממתינות להנצחת הרגע של התקווה.

מקוטלג תחת מאמרים | אין תגובות

המשורר שכמעט הפך לראש העיר

10 בפברואר, 2009 מאת shosh

"הוא יודע, אבל אלו ימים משונים". מילים אלה אינן שלי הן כותרת ספרו החדש של המשורר הצעיר שי חג'ג'. נדמה לנו שרק במרכז הארץ מתרחשת לידת  ספרי שירה ואין כך הדבר , לא רק במרכז, בתל אביב, במרכז המטרופולין האורבאני הענק, מתעוררים כל בוקר משוררים ומשוררות לקול ציוץ הציפורים, גם נצרת עילית הצמיחה לנו משורר ועוד משורר פורה בקנה מידה שאין לו כמעט שיעור במחוזותינו. המשורר שי חג'ג' יליד 1974 חובק  שבעה ספרי שירה. הישג חסר תקדים בעולם שלנו שבו השירה נתפסת כענף שולי. אין לשירה קונים והכותב אינו כותב אלא לרוב מהכורח הזה שמשתלט עליו ואין לו אפשרות להימלט משליחותו.

שי חג'ג' חבר באגודת הסופרים העברים בשנים האחרונות זכה לעדנה בתחילת דרכו האמנותית. הוא היה בן טיפוחיו של המשורר הנודע נתן יונתן ז"ל. את ספריו הראשונים ערך נתן יונתן. בטקס השקת ספרו השביעי הציג שי,  איש צנוע, סרט טלוויזיה עדות על הקשרים המיוחדים שנרקמו בינו לבין המשורר נתן יונתן. בשנים האחרונות עם הסתלקותו של נתן יונתן מצא שי חברים חדשים בזכות החברות באגודת הסופרים. מנחם מ.פאלק סגן יו"ר האגודה עודד וליווה את שי בלידת ספרו האחרון ושניהם עבדו יחד צמוד עד להפקת הספר המרשים.

ב5.2.09 נערך ערב ההשקה החגיגי בבניין העירייה היפהפה של עיריית נצרת עילית. התקבצנו כמה אורחים מכובדים בני המקום וגם משוררים מרחוק  כדי לברך את שי לרגל הוצאת ספרו. הצטופפנו במונית קטנה שעשתה דרכה מתל אביב לנצרת עילית. משוררים מן המרכז שבאו לחלוק כבוד לחברם. בלפור חקק יו"ר אגודת הסופרים העברים,  מנחם מ. פאלק סגנו  ורעייתו פאולה, אורנה רב הון , דבי סער וגם אני כותבת המאמר. נסענו במונית ולאורך הדרך לא שיערנו עד כמה מרגש יהיה האירוע. לא בכל יום עורכים למשורר השקת ספר שירה בלובי של בניין העירייה. בהגיענו למגרש החנייה התעופפו באוויר ריחות של וניל ושוקולד, נכנסנו מסוחררים מריחות המאפה והשוקולדשל מפעל השוקולד הסמוך. זה היה בתזמון הולם. הריחות המתוקים היו אפיון למתרחש בין כותלי רחבת הכניסה. ענן של אהבה התעופף לו באוויר, וכולנו רצינו להחזיק בו עוד ועוד. גם כשהסתיים האירוע עוד עמדנו וניסינו לספוג את האוויר  המתוק - השקה עם אהבה.

העיר הצעירה נצרת עילית היא  עיר מהפכנית. עיר שבה האזרחים הצליחו לחולל מהפך, לא, אין זה מובן מאליו ששי חג'ג' יקיים את אירוע ההשקה ברחבת העירייה. עד לפני נובמבר 2008 עת התרחשו הבחירות לרשויות המקומיות היה שי חג'ג' נמנה בין הילדים הרעים של העיר נצרת עילית. הוא כתב במרץ באתר מחתרתי זעקה לשינוי ההנהגה המקומית. ובאמת, השלטון הוחלף . מנחם אריאב מי  שהיה ראש עירייה כשלושים ואחת שנים ואף יותר וכמי שהיה אחראי על התנהלות העיר בארבעת העשורים האחרונים מצא את עצמו מחוץ לכותלי בניין העירייה שהוא עצמו בנה. 

המנהיגים החדשים של העיר נצרת עילית ושל העיר הסמוכה מגדל העמק קישטו את האירוע בנוכחותם. והם שהעניקו לערב ההשקה ערך מוסף. אין זה מובן מאליו שראש עירייה יכבד בדברים טקס  השקת ספר שירים ויעמוד לצידו ראש עיר נוסף. ישבתי בקהל ופשוט הייתי כולי קנאה מהכבוד שזכה לו המשורר הצעיר שי חג'ג'.

את האירוע ניהל בצניעות המשורר בעצמו, שי חג'ג'. הוא לבש לבן והיה נראה כמו איש נצרתי מימי קדם. בפניו של שי יש תווים של עצב , תווים של אדם מיוסר. כשמביטים בשי חשים כיצד העצבות נוהרת ממנו אל עבר המתבונן בו. עיניו הכחולות מרושתות בנימים קטנים של דם ונדמה שהוא חבול ומוכה ונרדף. העצבות שלו כמו לא נוטשת אותו. שי מזן האנשים שקשה לאמוד את גודלם, הוא צנוע וממעט לדבר אלא אם כן הוא צריך. ולכתוב, או, הו, לכתוב הוא יודע כמו שצריך. הכתבות שלו והעיתונאות זורמת בעורקיו והוא כותב. הוא כותב כל הזמן. אי אפשר לייבש לו את הדיו. 

כל כך הרבה כבוד חלקו לו המכובדים שהגיעו לאירוע וכל כך הרבה הערכה קיבל מהנואמים שאין כמעט אפשרות להעביר את מידת הגדולה של האירוע. 

פתח את האירוע בברכה הרב הראשי של נצרת הרב ישעיהו הרצלבכבודו ובעצמו.  הרב דיבר על התכונות המיוחדות שצריכות להיות למשורר. והוא הרב יודע שתכונות אלו מצויות באישיותו של שי חתן האירוע. לא כל אחד יכול לעסוק בשירה, אמר הרב, ושי הוא אחד ומיוחד. נפשו המתחבטת והרגישה היא נפשו של המשורר. עוד ציין הרב כי  האירוע מתקיים בדיוק סמוך לפרשת בשלח, שבת שירה. בשבוע של שבת שירה מקיימים אירוע שירה. והוא אמר ששי זה ראשי תיבות: שירה יהודית.

מי שמע על רב שפותח אירוע תרבותי. לא זכיתי לראות אירוע כזה לפני כן, ועמדו בי דמעות של התרגשות. לדעת שקיים בעולם תיקון לערכי האדם.לדעת שיש אנשים שזוכים למלוא ההערכה במקום שלהם. בקהילה שלהם. אותו שי שלפני כחודשיים לא יכול היה לדרוך בבניין העירייה בלב גאה. נכנס לבניין העירייה עם המון גאווה עם המון הערכה מצד כל האוחזים בהנהגת העיר, גם הדתית וגם החילונית.

ומה עוד ? ראש העירייה שמעון גבסו, ממלא מקום ראש העיר נצרת עילית עדי ברקו היו באירוע גם ראש העיר מגדל העמק חיים ברדה כולם קמו ונשאו דברים בשבחו של שי המשורר הצעיר שממלא את העיר והסביבה בגאווה על עשייתו ופועלו. הסגן הרוסי יוסישפושניק אמר לו: " זה כבוד לנו שיש משורר פואט בתוכנו". התרגשותו של הסגן מן המוצא הרוסי הייתה ניכרת. הוא הודה שקרא בנעוריו את פושקין וכעת הוא מתרגש שבעירו יש משורר. בסיום האירוע ישב שי חג'ג' מאחורי דוכן קטן ומכר את ספריו בהקדשה לקהל המסור שלו. החברים והידידים עמדו בסדר מופתי ורכשו ספר שירה רענן.

ושי דרכו החדשה רק החלה. דרך של הנהגה מקומית. הוא קיבל עליו גם תפקיד של ניהול רובע אחד מרובעי העיר.

מנחם מ' פאלק בירך את שי חג'ג' והתייחס בדבריו למלאכת עריכת הספר:

 "עריכת ספר שירה אינה מלאכה כל כך פשוטה. היא דורשת התייחסות למספר גורמים:  האחדה הלשונית לצד שמירה על רובדי הלשון, עריכה פנימית של השירים  ועריכה מבנית של כל הספר. מתוך אלו צומח עמוד  השדרה של הספר כולו והופך אותו מסתם מקבץ של שירים ליצירה מגובשת, סביב מוטיבים ברורים. אך כאשר משורר עורך ספר של משורר אחר, המלאכה אף קשה יותר. על העורך להיזהר שלא ישתלט על הטון הייחודי של כותב השירים, שלא יכפה את הפואטיקה והסגנון שלו על האוטנטיות של המשורר שספרו מצפה לראות את מכבש הדפוס. מלאכה זו מחייבת את העורך והמשורר הערוך לאומץ לב, לפתיחות, להקשבה הדדית וכמובן, הרבה הרבה יצירתיות, ובעיקר שיתוף פעולה בין השניים (ואני מאמין בשיתוף פעולה ולא עבודה ייחודית של כל אחד לעצמו.)
אלה הדברים שהתקיימו במקרה ספרו החדש של המשורר , שי.  אביא כאן דוגמאות לכך. במספר שירים כמו: "אני מכיר", "עכשיו", ואחרים אני כעורך כיבדתי את רצונו של המשורר לשמור על שם השיר. לעומת זאת, בשיר "בלדה לאיש" הופיעה המילה "עשיר" והצעתי שיהיה כתוב "ממונאי", הצעה שהתקבלה על שי. כמו כן, המילה "זילות" שאינה מופיעה בשירים כעת, הייתה באחד השירים והכותב השתכנע שהיא מרובד לשוני שאינו מתאים לאותו השיר. אלו דוגמאות קטנות של ויתור הדדי. ושם הספר המקורי היה "הוא יודע, אבל", כאשר אני כעורך הצעתי את "אלו ימים משונים" (שם שהקרין גם לשמות הפרקים). השם הסופי הפך לשילוב שני השמות, שיתוף פעולה ושביעות רצון של שני העוסקים במלאכה, הכותב 'יולד הספר', והעורך 'מיילד את הספר'.

 למיטב הבנתי, כך הפכו השירים מביטוי  אישי לחוויה ייחודית ומרכוש של המשורר בלבד, ליצירה שמתעלה מעל החד פעמי והופכת לרכוש הכלל, ספר שירה יפה וראוי לכלל הציבור. "

 

 

בספרו החדש הרבה שירי אהבה, ואפילו שירי אהבה נועזים. לשער הזה שבו פורסמו שירי האהבה של שי חג'ג' בספרו החדש קוראים "ימי תעתוע" ואכן, הימים החדשים האלה בהם שי מקבל מעמד חדש של כמעט ראש עירייה בראש שלו, הם באמת ימים אחרים. הניצחון המתוק הוא כמו ריח השוקולד המציף בריחניות את בניין העירייה בנצרת עילית. שיהיה רק בהצלחה לך, שי.

על הספר כמה דברים מפיו של יו"ר אגודת הסופרים. דברים שנשא בטקס.

מנאום בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

"אני רוצה לפתוח בשיר של שי:

אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב

בְּיַלְדוּתִי, מַמָּשׁ בַּשִּׁעוּרִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלִּמְּדוּנִי
בְּבֵית הַסֵּפֶר, אָמְרוּ שֶׁאֱלֹהִים נָתַן 
לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.

 

עַד הַיּוֹם אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַדֶּרֶךְ
לַדְּבַשׁ,לֶחָלָב
וְלִפְעָמִים
אֶת הָאָרֶץ.

 

אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב חִפַּשְׂתִּי אַחַר אֱלֹהִים.
וְהָרַב אָמַר שֶׁאֱלֹהִים נִמְצָא בַּפְּרָטִים
 ה
ַקְּטַנִּים
ו'אַתָּה, שֶׁתָּמִיד מִתְמָרֵד'
הוּא הוֹסִיף. 
'לֹא תִּוָּכַח ,אֶלָּא אִם תְּשַׁנֶּה גִּישָׁתְךָ'.

 

מֵאָז, כָּל יוֹם שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל זֶה,
כָּל יוֹם שֶׁאֲנִי אִתָּךְ
אֲנִי נוֹכַח
לָדַעַת שֶׁאָכֵן אֱלֹהִים נִמְצָא בַּפְּרָטִים,
בִּמְיֻחָד בָּעֵינַיִם שֶׁלָּךְ.

 

וְהָאָרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ 
כָּךְ גַּם אַתְּ.
עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי בּוֹגֵר,
אֲנִי נוֹכַח בְּכָךְ 
יוֹתֵר 
וְיוֹתֵר.

שי מתגלה בכל שיריו כמשורר רומנטיקן. כל שיריו הוא משורר על האהבה. גם כשהוא כותב על מקום הוא כותב על אהבה, גם כשהוא כותב על הסביבה הוא כותב על אהבה, וגם כשהוא כותב על אמונה הוא מדבר אהבה.

בשיר שקראתי הוא מחפש אחר ארץ זבת חלב ודבש, ובסופו של דבר הוא מגלה את מטמוניה ויפיה של הארץ באשה האהובה: הוא מגלה שהיא זבת חלב ודבש. והניסיון אפילו מאמת את הזהות הזאת בין הארץ ובין האשה:

 

עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי בּוֹגֵר,
אֲנִי נוֹכַח בְּכָךְ 
יוֹתֵר 
וְיוֹתֵר.

יש סיפור חסידי על רבי שמחה בונים מפשיסחה, מראשי חסידות פולין שאמר לחסידיו: רציתי לחבר ספר בגודל של רבע גליון נייר ולקרות את שמו אדם, ויהא בו כל האדם. אבל נתיישבתי (בדעתי) שלא לחברו.

אותו רייב שמחה גמר בדעתו שלא לכתוב. אך שי חג'ג' הגיע לספרו השביעי והחליט לכתוב ספר שיתן בקליפת אגוז את מהותו כיוצר.

ואכן ספר שיריו "הוא יודע אבל, אלו ימים משונים" הוא ספר הצופן בתוכו את הקודים של כל ספריו, וכספר שביעי הוא מבטא את השלמות של הבריאה לאחר ששת ימי הבריאה.

האהבה בשיריו של שי היא הכוח המניע את העולם. כשהדובר השירי בשיריו מנסה לברר את החידות של העולם, בהכרח הוא מגיע גם לאשה ככוח שבלעדיו הכול נותר חסר משמעות.

וכך משורר שי:

הִשָּׂרְדוּת

אִמָּא לִמְּדָהּ אוֹתִי שֶׁשֶּׁקֶט הוּא מַחְצַב נָדִיר.
אַבָּא, שָׁנִים רַבּוֹת עָמַל, וְעָזַב אֶת הַבַּיִת.
אֱלֹהִים מַקְפִּיד עַל עָוֶל נִצְחִי וְנָהִיר. 
וּמִידֵי יוֹם מַזְהִירִים שֶׁאוֹזְלִים בַּכִּנֶּרֶת הַמַּיִם.

 

מֵהָרוֹפֵא לָמַדְתִּי עַל שְׁבוּעָה אֲמִתִּית
מֵהַמַּרְצֶה עַל מְצִיאוּת וּשְׁקָרֶיהָ
הַזַּבָּן צִמְצֵם וְהִכְנִיס הַכֹּל לְשַׂקִּית 

אֲבָל, מִי יְלַמְּדֵנִי לִחְיוֹת שְׁנִיָּה בִּלְעָדֶיהָ?

 

בשיר של שי השקט הוא מחצב נדיר, המים הם כוח טבע שאי אפשר בלעדיו. אך האהבה היא החיים עצמם. מי ילמד את המשורר לחיות שנייה אחת ללא האהבה?

שי חג'ג' חוצב לו דרך משלו בשירה העברית, וספרו אכן מבשר שנכונו לו ימים חדשים. הכותרת של הספר מדברת על ימים משונים, אך בקראנו את השירים אנו יודעים שהמציאות היא זו שהשתנתה בעקבות שיריו של שי.

ואכן משורר שי באחד משיריו "על אבן"

 

כִּי אַךְ טִבְעִי הוּא לָלֶכֶת,
לִבְרֹחַ אֶל נְתִיב הָאוֹר
הַפָּשׁוּט בְּיוֹתֵר זֶה לָלֶכֶת
הַחָכְמָה הִיא מָתַי לַחְזֹר.

 

הערב באנו אל שיר בנתיב האור. כולנו מוצפים אור רב בערב הזה. באנו לחגוג עם שיר את השקת ספר שיריו. באנו לכאן כבר בעבר לנצרת לערב שנקרא "שירה עילית", כדי לקדם שירה גם בפריפריה. והנה התאמתו דבריו של שי:

 

הַפָּשׁוּט בְּיוֹתֵר זֶה לָלֶכֶת
הַחָכְמָה הִיא מָתַי לַחְזֹר

 

שי, אנחנו חזרנו לכאן. באנו כחברים מאגודת הסופרים העברים להביע כלפיך הוקרה וחיבה, ואנו מאחלים לך הצלחה בתוך הרפובליקה הספרותית שכולנו חברים בה. יישר כוח!"

 

לא רחוק מן המקום שבו התקיים האירוע עומדת לה כנסיית הבשורה, שבאה לבטא את דמותו של ישו הנצרתי. לרגע חשבתי לעצמי שהפנים המיוסרות של שי מזכירות לי את דמותו של ישו באיקונות שנמצאות בכנסיות.

שי, בהצלחה בכל המישורים גם במישור היצירתי וגם במישור המוניציפאלי!!!

 

מקוטלג תחת מאמרים | אין תגובות

משק כנפיי ההיסטוריה

24 בינואר, 2009 מאת shosh

המונים בטקס ההשבעה  

 משק כנפי ההיסטוריה הסעיר המונים בגבעת הקפיטול וברחבת המול.  כחיילים נאמנים הגיעו אזרחים רבים מקצוות ארה"ב לוושינגטון הבירה כדי ליטול חלק באחד מרגעי השיא, שמזמנת לנו ההיסטוריה האנושית.  נשים, גברים וילדים שחורים ולבנים  הגיעו כדי לחוש את האוויר הזה שבו פועם ליבו של הנשיא החדש ברגעי ההשבעה הראשונים. מעטים זכו, באמת, לראות את הטקס הרחבות הענקיות היו עמוסות לעייפה בהמונים. מתמונת הלוויין ניתן לראות נחילים צפופים של בני אדם. אלה הם ההמונים ששטפו את המקום רק כדי להיות באותו מעמד, ורק כדי שיוכלו לספר בעתיד לילדים ולנכדים שהיו שם באותו הרגע ההיסטורי. 

 ניפוץ המסורת 

 האמריקאיים הצליחו לנפץ באמצעות בחירתם בנשיא אובמה  מסורת של יותר  ממאתיים שנה. מסורת הרואה באדם הלבן מי שיכול לשאת  בתפקידיי המפתח של החברה האמריקאית הנאורה. נצחונו של אובמה הוא ניצחון האנושות כולה. הבית הלבן נכבש סוף סוף על ידי אחד מן הצאצאים שכנראה, בָּנו את יסודותיו. זהו הנשיא הראשון שהצליח להגיע אל הבית הלבן לא רק בשל כישוריו או מורשת אבותיו אלא בזכות ובעיקר בשל היותו שחור במוצאו. לשם איזון הנשיא הוא שחור עם שורשים לבנים.  ליתר דיוק לאובמה אין ייחוס משפחתי, ואינו מקושר למשפחת אצולה אמריקאית. היותו כל אחד הופך אותו לנבחר הרגיל והבלתי רגיל. אין ספק שהתחולל שינוי בתפיסת התודעה הציבורית.  ושינוי התפיסה היה בסיס תעמולת הבחירות של אובמה –yes we can.תמונות הנשיא המשודרות מלמדות על חדשנות ועל האחרות שהצליחה לשרוד את המערכות השמרניות של החברה האמריקאית. עכשיו אובמה צריך להתרגל להיות המלך העולמי ואין לו יותר  ממאה ימים כדי לשדר הצלחה. 

המעלות של הנשיא  

יכול להיות שעידון הקיים באובמה הופך אותו ל"סקסי" במידה מסוימת. יכול להיות שהיותו שחור עם שורשים לבנים הופך אותו לנשיא של כולם, באמת. נדמה שלא היה מעולם נשיא כל כך אוניברסאלי. אובמה הוא על פי הביוגרפיה שלו איש שגדל במקומות שונים מהוואי עד שיקגו.  הוא חווה פרידות  ונדודים בימי ילדותו ונעוריו וכל העולם כעת צופה כיצד "מוגלי" הילד שגדל ביער  עם "הנמר והדוב" יתפקד במרחב הגלובאלי, ולא אין זה משחק מחשב או סרט קולנוע.  מה שכמעט בטוח הוא שהבמאים והתסריטאים בהוליווד בוודאי שוקדים על התסריט שאינו עתידני הוא המציאות.בל נטעה, הצבעוניות של ברק אובמה לא נוטה לכיוון הלבנים אלא נוטה לכיוון צבע העור השחור.  אין להתייחס לברק אובמה רק כאל נשיא שייטיב עם השוחרים לשלום, נשים וילדים. כמעט ברור שהנשיא האמריקאי החדש יחוש בביטחון  בסביבה בה האנשים לא יתייחסו לגינוני הטקס. כמעט בטוח שהנשיא יחוש ביטחון בהעניקו חסות למקופחים.  כמעט בטוח שהנשיא החדש ינסה לתקן עוולות  של מאות שנים. ואכן השמועות הראשונות שיוצאות  מן הבית הלבן הן בדבר צווים שמבטלים צווים של קודמים. 

 אובמה תקוות הכול

במידה מסוימת  ניסיונו של אובמה לחולל שינוי אמיתי בארה"ב ישפיע על מידת  היבחרותם של הדומים לו לעמדות המפתח של הממשל האמריקאי לעתיד לבוא.  כל העיניים הנשואות לנשיא הנבחר מייחלות להצלחתו, כי הרי כישלונו יהיה כישלונם שלהם. הזדהותם של הבוחרים עם המועמד שלהם הפעם הייתה כמעט אבסולוטית. אובמה, נדמה לכוכב רוק במראהו ובהופעתו. הוא חטוב וגבוה ויש לומר נאה להפליא.  וכנראה, הכריזמטיות שלו שיחקה משחק מרכזי בשביל העולה אל הבית הלבן. הוא מאמץ את הגישה הרוקיסטית בהנהגתו החדשה. ואכן, הנשפים והקונצרטים הרבים העניקו תחושה של חגיגיות ומעבר לכך הייתה תחושה שאנו צופים  בקונצרט פופ רוק חגיגי ולא בטקס ההשבעה של הנשיא ה- 44 של ארה"ב של אמריקה.  ברוח הזמן ניתן לשער שבתקופת שילטונו אובמה יוביל מהלכים של שינוי. שכן,  מוטלת עליו חובת ההוכחה.  השאלה היא אילו מהלכים היסטוריים יוביל אובמה? האם המהלכים ההיסטוריים יהיו בתחומים המוכרים  שהובילו לקריסת המערכות המקומיות של הממשל האמריקאי ושל המערכות האוניברסאליות. בתחומים רבים מצפים לתמורות רבות, בכלכלה בביטחון ובסדר החברתי המקומי והעולמי.  כמעט לא ניתן לשרטט את העומס הרב שעומד בפניו הנשיא החדש.  

 הנשיא מתפלל

נמסר מן הבית הלבן שהנשיא ביקש עשר דקות ראשונות בחדר הסגלגל בסולו-להתבודד עם עצמו. הרגעים הראשונים היו רגעי התייחדותו של אובמה עם כובד המשימה. הנשיא למעשה מתפלל להצלחתו שלו, ולהצלחת  החברה כולה. והנשיא מתפלל הלכה למעשה. נמסר לנו שהנשיא הנבחר אובמה מתפלל בימים הראשונים בכנסיה. הנשיא אובמה יכול להיות נשיא פורץ דרך בהיותו השחור הראשון בבית הלבן, האיש שנושא עימו את תפילת השינוי. יחד עם זאת הנשיא  יכול להפוך להיות הנשיא הלבן שיש לו רק כסות שחורה. הנשיא אובמה עשוי להיות חדשני ומהפכני עד גבול מסוים.  בהיותו תוצר של החברה הלבנה, עורך דין מצליח, בוגר הקונגרס האמריקאי הוא עשוי להיות  עוד נשיא שמאמץ את הכלב הנשיאותי. הוא עשוי להיות עוד נשיא שיסבך את  אמריקה בניסיונות ההנהגה וההשתלטות של הבוס הכול יכול.  יכול להיות שהרגעים הראשונים שאובמה ביקש לעצמו היו כדי ללמד את עצמו להבליג, להקשיב ולהיות סבלני וסובלני.ניכר שהנשיא יודע לשאת נאומים משלהבים, ונתפלל שחטא ההיבריס לא ישתלט עליו, ביודעינו שגם הוא אנושי וגם עשוי לחולל שגיאות.  הצעד הראשון לחולל שינוי סגירת היה סגירת כלא גוונטנמו. אובמה אכן, אומר ומבצע.  

 מה שרואים מכאן לא רואים משם

בהביטנו מכאן אל מעבר לים אין ספק שאנו מתקנאים. אין ספק שאנו מתקנאים במתן ההזדמנות לאלה שלא ידענו מי הם עד לפני שנתיים.  אין ספק שאנו מתקנאים מרוחב הלב של הבוחרים האמריקאיים, וגם מטווח האפשרויות שיש לאזרחים האמריקאיים. שם יכול אב לומר לבנו, ראה אם הוא יכול להגיע לבית הלבן גם אתה יכול.  מה הם הסיכויים שכאן אצלנו יכול לומר אב לבנו גם אתה יכול להיות הנשיא הנבחר או ראש הממשלה?וכאן? מה כאן? אצלנו אין חדש.  במערכת הבחירות שלנו כל מה שמוכר חביב. המועמדים שלנו ברובם מוכרים. את מי שאין אנו מטיבים אין אנו מחבבים יתר על המידה ולא נותנים לו סיכוי לנצח. הנבחר הבלתי מנוסה נמצא בעמדת הגנה, מה שבוודאי לא תורמת למידת הצלחתו.  יש לנו גם דוגמה של פוליטיקאי שהיה עשרות שנים בעמדות מפתח וגם קיבל מעמד של נשיאות.  יש לנו נבחרי ציבור שסרחו והועמדו לדין ואף על פי כן אנו מוצאים אותם בעמדות מפתח עם קלון או בלי קלון. אין סיכוי שנמצא מישהו שמדבר על שינוי ובאמת, יהווה דוגמה לשינוי שחולל. אצלנו הנבחרים הם ברוב המקרים אנשים שלפני כמה שנים היו מוקצים ומאוסים וכעת הם לוקחים את הבחירות בהליכה.  יכול להיות שאנו עם רחום וחנון. יכול להיות שאנו מאמצים לנו התנהגויות של בנות יענה כדי לשרוד את השחיתות. יכול להיות שאנו לא מאמינים לאף אחד יותר ולכן לא איכפת  לנו באמת, מי מנהיג אותנו.  ואולי דווקא אצלנו מי שדבק בו רבב יכול להסירו. אנו חברה סלחנית או שכחנית. בחברה האמריקאית לא נמצא כוכבים שסר חינם מוצאים את עצמם אל עמדות המפתח.  בבחירות שלנו אין כוכבים עולים כמו באמריקה, אין לנו גיבורים מקומיים כמו באמריקה, אנו נוטים לסלוח ולשכוח לגיבורים שלנו כיוון שאנו רק שמונה מיליון ולא עשרות  או מאות מיליונים כמו בארה"ב. ואולי אנו שונים כל כך מאמריקה, כיוון שאנו רק בראשית דרכנו כאומה עצמאית רק שישים שנה, ואנו עדיין חווים שגיאות של ראשית הדרך בעוד שמעבר לאוקיינוס יש היסטוריה של מאות שנים.  

מקוטלג תחת מאמרים | אין תגובות

« פוסטים קודמים