האתר של שושנה ויג


בחירת העורכים

20 ביולי, 2012 מאת shosh

 

בחירת העורכים

שושנה ויג

בימים אלה יוצא לאור כתב עת חדש.  זוהי עונת כתבי העת. הידעתם שכמעט בכל שבוע נולד בישראל כתב עת? ומה שנכון, רובם ככולם כתבי עת ספרותיים. זוהי עונת המשוררים! אין ספק.  "אות", "בגלל" גם "מקף"… זה מזכיר לי את התופעה האנושית, שבה אתה מבחין במה שמעניין אותך. וכן, גם אני ייסדתי מטעם הוצאת "פיוטית" כתב עת. כשהחלטתי על ייסוד כתב העת לפני כשלושה חודשים לא ידעתי שהשוק רוויי בציפייה לכתבי עת. ולא ידעתי שיצמחו על האדמה הספרותית הצמאה כל כך הרבה אחים לשליחות התרבותית.

כתב העת נקרא "עבריתון", והתמנה כעורך הראשי יאיר בן-חור, תואר שני בלשון עברית, עורך לשון לספרים בהוצאות שונות, ואף הצטרף באחרונה לעריכה בהוצאת "פיוטית". ערך את הספר האחרון, ש' יוסף  "ערפלית", עריכת לשון. הרעיון לכתב עת נולד בעקבות הרצון שלי לחשוף את ההוצאה שלי לכותבים נוספים, כותבים שלא זכו להכיר את "פיוטית", ובמיוחד להעניק במה נוספת לפרסום יצירות ליוצרים חדשים ובלתי מוכרים.

לאחר בחירת הכותרת לכתב העת העמיד יאיר בן-חור עמוד לכתב העת בפייסבוק וגם עיצב את הסמליל שלו. יאיר פתח לכתב העת תיבת דואר, וכך נולד בישראל כתב עת חדש. כעורכים התלבטנו לגבי אופיו וייחודו בנוף העמוס כתבי עת. ניכר, שיש ביקוש לכתבי עת. הראייה, בעמוד ה"עבריתון" מעל 200 חברים, שמתעדכנים ומתכוננים יחד להשקה החגיגית בבית הסופר בתל אביב ב 10 בספטמבר.

בימים אלה אנו מסיימים את עריכת הגיליון הראשון, ייחדנו נושא משותף לכל גיליון, והנושא הראשון -"התחלות". יוצרים רבים שלחו יצירות לכתב העת, רובם כתבו על הנושא והשתדלנו לכלול את רובן בתוך כתב העת. לצערנו, לא יכולנו לכלול את כל היצירות בכתב העת. אילוצים כלכליים הגבילו את היקף הגיליון, וגם דבקנו באיכות והעיקר מעל לכל הקפדנו שכל היצירות תתייחסנה לנושא "התחלות". כשהתחלנו לרכז את החומרים, גילינו את ציפייה של הכותבים לבמה נוספת, חדשה ליצירותיהם. גילינו את מה שידענו עוד קודם, את הרצון למצוא עוד מרפסת להצגת התכנים, שיוצרים בימים אלה יוצרים ישראליים. רוב היצירות צמחו מתוך הקבוצה בפייסבוק. אם אתה רוצה להתחיל מהתחלה תתחיל בפייסבוק.

פרסמנו את המניפסט בעמוד כפתיחה לחברים, שהחלו להתקבץ. זהו האני המאמין של כתב העת. והנה הוא לפניכם. רצון לפרסם משהו אחר בימים לוהטים אלה.

"העבריתון יהיה כתב עת חופשי שאינו כפוף לתפיסה כלשהי, לא יהיה זה כתב עת חתרני (חברתי או פוליטי),  והוא יהיה פתוח לפרסם יצירות בעברית שאינן אשכנזיות ואינן ספרדיות, אינן חילוניות ואינן דתיות, יצירות שאינן מזוהות עם קהילה מסוימת או מגבשות תפיסה מסוימת. זה יהיה כתב עת ללא קו ברור וללא מגמה מכוונת. היצירות יעברו מיון וייכנס לגיליון הקרוב. מי שיצירתו תביע עמדה אישית לירית בלתי פוליטית. לא יתקבלו יצירות נגד הכיבוש ולא יתקבלו יצירות נגד הקיפוח. לא יפורסמו יצירות בגנות המדינה. יתקבלו יצירות שבהן הספרות היא ספרות לִשמהּ. לא יהיה כלי ביטוי של שום קליקה או קבוצה ספרותית קיימת. כתב העת יהיה פתוח לכולם, ללא תלות במשמרת ספרותית, בגיל ובמגדר.

יתקבלו יצירות שישקפו את הצד האחר בחברה הישראלית, צד שבדרך כלל נדחה בעת צנזורת הפרסום כי אינו תואם את התפיסה האפנתית. יתקבלו יצירות שיכבדו בהן את השפה העברית לדורותיה, יצירות שתהיה בהן אמירה על עולמנו (האישי או הציבורי)  ובכל זאת הזעקה תהיה שקטה ובלתי מתפשרת. בכתב העת יוקדש חלק עיקרי ליצירות צעירים שלא פרסמו עד כה ספרים. יתקבלו בברכה מאמרים על היצירה העברית, על השפה העברית ועל מגמות בחידושי השפה העברית. כתב העת יבטא קשת של נושאים, וכל גיליון יהיה מוקדש לנושא מרכזי. כתב העת יהיה פתוח לכל המתרחש בספרות העברית וישתדל להיות תיבת תהודה גם למתרחש בהווה, אך גם לספרות העברית לדורותיה. כתב העת אינו רואה עצמו מחויב לעסוק ביצירות שהן במרכז העניין הציבורי, ולא יקבל מחויבות לשיקולים של מידרוג (רייטינג) ספרותי…"(עורכי העבריתון)

וכעת אנו עומדים לפרסם מיצירותיהם של המשוררים והסופרים, רשימה ארוכה של 31 יוצרים שכתבו לנו על הנושא "התחלות", ונענו לשלוח יצירות מקוריות, שלא התפרסמו מעל במה אחרת ושזוהי החשיפה הראשונה שלה בכתב העת.

דוד אדלר, שרה אהרונוביץ־קרפנוס, מירון ח' איזקסון, בן בן־ארי, דוד ברבי, יעקב ברזילי, חמוטל בר יוסף, רועי ברן, יוני גבריאל, אדם דובז'ינסקי, איֶלת הלר, גלית וסקר, יצהר ורדי, בלפור חקק, זהר טשרטוק, סער יכין, חמוטל ילין, מזי כהן־מלמד, חנה לִבנה, דב ליפשיץ, עמית מאוטנר, סיגל מגן, אורית מזור, לורן מילק, רינת מצליח, מנחם מ' פאלק, יוסיפיה פורת, ניצה פלד, יניב קקון, אחמד שאמס, שחר שלקוב, מיא שם־אור.

סקופ רציני יש לנו, בין המשתתפים חוקר שירה עברית מאוניברסיטת עין שאמס שבמצרים, סטודנט לתואר שני במסגרת לימודי השפה העברית, שפתח קבוצה לספרות הישראלית. אחמד שאמס צעיר בן 25 ממצרים מקיים קשר רצוף באמצעות הפייסבוק עם סופרים ומשוררים ישראליים ומאמרו ייחשף בצאת הגיליון הראשון של העבריתון.

לא נוכל לחשוף את היצירות שיתפרסמו בכתב העת, הוא ירד לדפוס ברגעים אלה, סוף חודש יולי 2012. אולם כשמגיעות יצירות לתיבת דואר לא משנה אם היא אלקטרונית או תיבת דואר אמתית, מרגישים החמצה כשלא יכולים לכלול את כל היצירות. ואכן, את היצירה של אבי כהן, שלמד בתל-חי - קולנוע ואף היה מורה לקולנוע. בנוסף  למד תואר ראשון ושני בחוג לפילוסופיה בחיפה. את התזה כתב על הרומן של י.ח. ברנר "בחורף". מעין שילוב של פילוסופיה ספרות וקצת פיזיקה.
אבי כהן,  אבא במשרה מלאה.  

"נשוי לשרון + 2 חופשי. את הגיל של שרון אשמור ברשותך במערכת" (-:  

הוא כותב לי כשאני מבררת עמו פרטים עליו לצורך הכתבה לאינטרנט.

"טוב אני חותך לישון
באמת שאין לי מילים להודות לך
ככה פתאום הסיפור יוצא לטייל קצת מחוץ לגבולות הפייסבוק , איזה כיף"

 

אהבתי את תגובתו של אבי כשפרסמנו את התוצאות של הנבחרים בפייסבוק הוא כתב לנו:

-"יצאתם לדרך בלי המזווה, שם כל היינות והדברים הטובים.
כמה חבל
(-:
שיהיה בהצלחה.
"

כשקראנו את ההודעה אני ויאיר החלטנו בהתייעצות שאנו עונים לו בפרטי, וכך החלה התכתבות מרגשת שהובילה לכל הכתבה ולחשיפת סיפורו של אבי כהן ברבים.

 

 

סיפורים מן המזווה / אבי כהן

1
בעודי יושב אל מול דף, חדור בלהט כתיבה שלא מבייש את סופרינו הידועים בתהילת עולם, אוחז הייתי בעט כרכב המדהיר מילים אל מחוז חפצם. אוֹ-אָז פילח רעש טלפון את אוזני.
טרר…טרר…טרר…טרר…
זה כיבה להט, שיחרר רתמה ורסן, משלח את סוסי אל שדות השכחה, שם מתים סיפורים רגע לפני לידתם.
מיד, תוך אפרכסת הזולגת אט אט אל תנוך שמאלי, זיהיתי את מֶנְדֵל. מנדל בעל הנשימות הכבדות, שריחו החריף היו לי לרועץ דרך מכשיר זה. אי אפשר לו לעולם להמציא כלי טכנולוגי אשר ימנע מבשר אדם על שתי אוזניו, את ריחו הכוהלי של מנדלי. ובין האפרכסת לסדן ערגתי אל הבראשית ,אל רחם דגי לו כמהתי , בפוגשי את הלז. מכאן שעל אף שמיומן הייתי במצבים שכגון אלה, בהם אני מניח את גופי כסודר תלוי על וו, היה עלי הרגע לכורח. אפי מיהר לבצע תנועה זימית, בזמן שידיי חיקו משהו מתנועת הסנפיר של לוויתן, רגע לפני צלילתו אל קרקעית ים.
"שלום עליכם" בירך אותי הסרחן דרך שפורפרת טלפון . מיד שכחתי את שִדְרָתִי ולבשתי את אִדְרָתִי, ובירכתיו לשלום, מוכן ומזומן לכול.

"מגיע מזל טוב, אברימלה, אברימלה, אל תתבייש,ידעתי, מה אמרתי לך."

…….

אולי זה הזמן לספר. בזמן שהתקשר הסרחן , הייתה מונחת בחדרי חבילת דפים כרוכה בנייר אדמדם, ועליה מתנוסס שמי:
אברהם פֶרֵש :סיפורים מן המזווה

ומה אומר ומה אגיד :
ספרי יצא לאור. התחלת ההתחלות. בראשית חיי .

" בראשית ברא פרש את המזווה ".

סיפורי המזווה, תפוחי בוסר מופלאים, נתנים לנפשי חיים ודעת .

שעות מרובות הייתי בוהה בעוללי הנשען ברישול מחושב על שועי עולם, כאומר: " ראו אותי, גם אני כמוכם, מרהיב בנוצות המילים. גם בי טמונים סודות גדולים כקטנים . כמוני כמוכם מעילי האדמדם אוחז בכנף השכינה."

……..

" תודה, באמת לא היית צריך, סך הכל ספר." גמגמתי במבוכה אל השפורפרת.
"אל תצניע לכת, אברימלה, אברימלה, תחשוב! עגנון, שלונסקי, פרץ, רם אורן, ואתה, אתה, כן גם אתה, חייל בצבא המילים."
ואני שוב מיהרתי להודות לו, מבטל את תשורותיו, וזה מיהר להחזיר לי דברי חנופה, והדבר היה נמשך עד סוף הימים אלמלא נתקף זה ביצר סקרנות, והחל דוחק בי לגלגל את מסכת תולדותיו של 'סיפורים מן המזווה'.
"הרי ינקותא זה, קרובי הוא , שאר בשרי, אברימלה, אברימלה, אינך יכול שלא לספר לי כיצד זה בא לעולם."
מבוסם מדברי החנופה, והלום מעט מריחותיו, שתפסו חוטם נרדם בשמירה, החילותי בריצויו.

2
(מעשה שהיה כך לא היה)

אפילוג
קניית דפים, חידוד עטים, הלימת עיתים, רעיונות, טווית מילים, התגבשות, תיקונים, וכהנה וכהנה… אינם מעניינם של הדיוטות, אלה עקרים מבחינה ספרותית, על אף שזרע וביצית הינם, ומהם נוצרת אלכימיה של סיפור.
כיצד בא לעולם סיפור, איננו מעניינו של איש, כיצד זוכה הוא להכרת העולם, סיפור אחר. למה הדבר דומה, לתינוקות של בית רבן הבאים לעולם בדרך הטבע, אלה שבבית האסותא מחליטים מי מהעוללים יעשה דרכו אל מחוץ לכתליו , ומי ישוּיָר בתהומות הנשייה. ואלו הם תולדות הדברים אשר אירעו לסיפורי 'סיפורים מן המזווה' רגע לפני ששלחוהו אל חיי.

(מתוך שיחת הטלפון עם מנדל )

לאחר חידודים, כתיבה, התגבשות, כתיבה, תיקונים, ועוד כהנה וכהנה דברים, הובאה המלאכה לידי סיום. מיד, כבדרך נס, הובא לידי צו זימון, המורה לי להתייצב בפני ועדת שיפוט ספרותית/ "עלינו ללמוד מקרוב את העובדות!" נכתב במכתב לקוני, יבש, שהבטיח לי פרס שמן, אם אמלא אחר סידרה של ההוראות א,ב,ג…

……………………….
בטוחני שהקורא הזהיר והמשכיל מרים גבה, וממלמל ספק – "הרי כיצד הגיע מכתב זה יש מאין? שמא שלח הסופר את סיפורו לתחרות פלונית אלמונית, או אולי פיזר את ספרו כחול על פני הים, מלביש לו כתר, או אולי דוחק עַם עובד אל הקיבוץ המאוחד. אך גם אם נִמָנַע מכך, ואכן נחת המכתב כציפור על עץ, ידוע כבר מקדמת דנאׁ( ואף לקוראת דנהׂ), שסופר המוריד מכתבים משמים,
Deus es machine , עושה זאת מפאת דמיונו הלוקה, וכבר האריך על כך אריסטו בספרו רטוריקה. וארהיב עוז ואוסיף , שהקורא המשכיל, שהשיל את אדרת הזהירות, תוהה כעת בינו לבינו – " מדוע כותב דרדק מדורדק זה בשפת אבות אבותיו? משול הוא למשוגעים הנפוליונים הצועקים: אני נפוליון , אני נפוליון, אלא שכאן, במזווה, הומרה הצעקה הנפוליונית לאני עגנון, או ברנר, או מישהו בן גילם. קורי הגיל העכבישים מכבידים על הקריאה, ובמקום לעמוד מאחורי מ"א שנותיו, עומד הסופר מאחורי ק"כ שנים לא לו. טיפשות! אנכרוניזם! ספרות? "

וכיצד אתחרה עם קוראי החכמים והנבונים, רק אומר שבמזווה נחים להם קוניאק ווסקי ישנים , ומידי פעם מעלה הסופר מנחת שיכר במעלה מדרגות ומגישם לאורחים אניני טעם, שיגלגלו על לשונם טעם גן עדן.
לא הכל בוז'ולה נובו צעיר ורענן.

………………………..

ביום הדין צעדתי בהססנות לעבר בית המשפט הספרותי. מסדרון ארוך וחשוך עיבה את חששותיי. דלת עץ ישנה ועליה שלט 'לועדה' קטעה את טְלִפתי, והנה מושיט אני ידי אל דלת , וזאת ב'דלת' אמותיה ממהרת להשמיעה קולות חריקה מחרישי אוזניים . מיד עם היפתחה, נגלו לפני בעומק השדה, בעדשת עיניי, שלושה שופטים מקומרי גב, שיצר מראית עין דבשתית. שותקים, בוהים אצל חריצי העץ הקדוש. יד ארוכה נשלחה אל חוטם מנוזל, בזמן שיד אחרת גירדה פדחת, ואילו השלישית הפריחה נשיקות לאוויר, או אולי פיהקה אצבעות. ברגע שהבחינו בי קראו בפה אחד "כנס! כנס!"
התיישבתי על הכסא ריק עליו היה מודבק שלט –הסופר?
"תשב! תשב!" המשיכו השלושה לפזז בקולם.
לאחר הפיזוז העליז השתרר שקט , נטול אוושות רוח, נשימות, ורעשי קיבה, שקט ספרותי שאינו יכול להכיל ולו האיקו אחד, נניח כזה:

חרב סמוראי
הופכת מגן דויד
הַאִיקוּ יהודי

לבסוף פתח בדברים המבוגר שבהם, בזמן שהרכיב על משקפיו אף נשרי:

"תשמע, פרש, סגנון הכתיבה באמת… נו… אתה יודע, מיוחד, עשיר, מורכב, אולי מורכב מידי! קח לדוגמא את ההתחלה"
הוא פתח את הספר בעמוד שסומן מראש בסימניה כחולה, והחל קורא:

' שנים שלא נראתה זריחה שכזו. שמש צהובה, גדולה, נשקה לרוחות השירוקו , הזורעות במפוחיהן הגדולות אוויר חם. רוחות שיר ליטפו עצי אורן ושיטה, ששקשקו בעלעליהם למקצבי רוח שונים.
פרח התערטל, מצמיד גבעוליו הירקרקים כמוחא כף , מביע סיפוק מהמראות שסיפקו לו חבריו. לפתע! מגפים. צללית גדולה, כמו ענני סער, צללית מאפילה על עלי הכותרת הצהובים. עד שנשקה שחור בצהוב, צהוב בשחור. פרח נרמס. כבודו חולל. שילוק…'

הוא הפסיק את קריאתו, מביט בי ובספרי, בספרי ובי , מסיט מבטו לפרקים מהדף אלי ומאלי לדף, נראה כאילו עוד לא החליט את מי ילפות בטפריו הספרותיים.
"תשמע!!!!!"צווח לפתע, "האנשה, בהתחלה… אממ.. יוצרת מסה קריטית אממ.. אתה מבין? מסה ספרותית, המייצרת ניכור, עוד לפני שטעמנו אממ… שהכרנו אמממ… מי הוא הפרח הנרמס?" צעקותיו החרישו את אוזני שהחלו מתגעגעות ל'דֶלת' אמות. המשקפים המשיכו בשלהם: "…שימוש בסמלים כגון: פרח ,שמש, ושילוק!! שילוק?? סופר ביבים! לירוק לבאר עתיקה, שנחפרה בזיעת אפים. שילוק! אממ…. שקספיר? ונציה בקופסת סרדינים! למה להמשיל את הטבע לדיסקוטק? אממ… מה רע בשורה – שנים שלא נראתה זריחה … עצים… פרחים אמממ… אתה מבין, ריאליסטי יותר, אמיתי, בלי מחיצות, מטאפורות, אתה מבין!! אממ…"
הלום מביקורתו, מנסה לארגן לעצמי תשובה, שלא תעליב אותו ואת בני משפחתו נכנסה המבקרת השנייה באמצע שתיקתי והמשיכה במבול של דברים:
"תראה אני דווקא אהבתי, הפתיחה מסקרנת, והאנשה דוחפת את הקורא פנימה אל הסיפור. הבעיה שלי הייתה במערכת היחסים שבין הגיבורים. הדיאלוגים יצרו אצלי ניכור, ובאו בניגוד גמור לתיאורי הנוף הפנטאסטיים."
היא פתחה את הספר. סימניה אדמדמה מצאה את דרכה אל ריצפת עץ. בדמיוני נפלה אבן לבאר, בזמן שהמבקרת המשיכה לגולל באוזני את שיחתו של ירמיק עם פרומה, מצטטת מפי הגבורה התל-אביבית מתכונים לכתיבת סיפורת – תראה שינקיוביץ אמר כך… תעזובי גורס כך… ברקוביץ אחרת…
רגע לפני שלשוני עמדה לשחרר קיטונות של אש ותוכחה, נכנס המבקר השלישי, הקטן והצעיר שבחבורה. עיניו מצמצו כמגדלור בים סוער, וידיו חתרו בדפי . הוא נעצר נדמה לי בסיפור 'דרוספא' ופלט באיטיות ובהטעמה מילים קדושות : " כול עוד ה'מזווה' הספרותי טוטפות לעיניך, תבורך אברהם פרש! תבורך אתה וסיפורך!"
ידיו הקטנות נפרשו כעוף החול, ושני המבקרים עטו עליהן , מנשקים אותן כנשר הנובר בפגרו, בזמן שפיהם ממלמל: "תבורך אברהם, תבורך , אמממ…כך…אמממ..כך…אמממ…אחרת… " הטקס נמשך דקות ארוכות, כנראה עד שבלוטות הרוק של השניים הידלדלו, ופיהם יבש, ואז חזרו המנשקים למקומם.
המבוגר שבהם הסיר את אפו ממשקפיו, חייך ואמר:

"האנשות שלך אמממ, יש בהם מסה קריטית המתבקשת בשירה אמממ, מי היה מאמין שנמצא במזווה אמממ… במזווה, כך, את השורה…" הוא עלעל בספר במהירות והחל קורא: "
'טיפות של עור נגוסות בנו, כאשר אנו מתערטלים במילה, לובשים את צעיפי הבושה, ונאחזים זה בזו.'
אמממ הישירות, אמממ… הפתיחות, אמממ… ההסוואה, חוגגים את ניצחונם, נצחונו של 'המזווה', 'המזווה', אמממ…"
המבקר טפף ברגליו, וצחקק אל המבורך — הקטן שבחבורה. מיד אחריו פרצה הגברת באודיה לניצחונו של המזווה, ובקול גדול דרשה ואמרה:
"הניכור, הו! הניכור, הוא זה המחבק אותך אל תוכם של גיבורי המזווה. הניכור הוא נשיקת החיים, והוא תאומה של האמפטיה, והקִרבה. כאשר פונה ירימיק אל פרומה ואומר לה,
'מי ייתן ואוכל פת קיבר עבשה' עונה לו זו, 'נשמה של אופה לך, ירימיק.'
אינך יכול שלא לחוש בריחות הלחמים העוטפים את הגיבורים, גיבורים התופחים כפת, מתגבשים, ומתקשים כמעטפתו של לחם. וכבר כתבו על כך שינקיוביץ… ותעזובי…וברקוביץ … ".

ושוב פשט הקטן את ידיו, מצמץ בעיניו המגדלוריות , ואותת לי לסור אצלו . "כן אדוני" אמרתי, בזמן שהמצמוץ הלך וגבר, והמבורך המשיך לחתור בדפי. לפתע פסק והדליק פרוז'קטור אישוני שליווה את דבריו:

" התחלה נאה. חוסר ניסיון מהול בכשרון. בן כמה אתה?"

"ארבעים." מיהרתי להשיב.

" בטל בשישים." החזיר לי חידוד ומיד הצטחקק.

ושוב התפרצו להם השניים והמשיכו את סקירתם על המזווה, בין הצתחקקות להצטחקות . המבוגר טען: "שאכן נאיביות, אחותו של חוסר הניסיון, ניכרים מהכתב. זוהי התחלה, בראשית. דרך ארוכה ומפותלת עומדת בפני פרש עד שיעגון במפרץ דברי הימים" והגברת הוסיפה :"שאכן הניכור גדול מידי, ומעיד על יצירת ביכורים שאינה אקלקטית במובן הרגשי."
המבורך פסק למצמץ, ודרש ממני לומר כמה מילים עלי ועל ספרי – המרתף. המרתף? למה לא? השארתי את הטעון תיקון, וסיפרתי לו על חיי, על המרתף ששימש לי ככר משחקים בשנותי הקדומות, מרתף ובו חור המוביל ישר לסוף העולם — התחלת ההתחלות. סיפרתי לו על אהבתי לפרומה, ועל נישואיה שקעקעו את נשמתי והרחיקו אותי מהמילה הכתובה, סיפרתי לו כאילו היה כומר ואני החוטא, המתוודה.
בסיום מצמץ המבורך ואמר, " למה לא כתבת עליך- פרש, שעל סיפורך מעל מרתפך! " השיחה גלשה אל השלד האידיאי הבונה סיפור, אל הד.נ.א הלירי. ושם , מאחורי הקלעים של הסיפורת, במצולות הים, במזווה הספרותי בו קמים ונופלים סיפורים ע"י הבל פה של לשלשת קדושה, לימדתי אפולוגטיקה על זכותו של הסיפור הפנטסטי להיחרט על דף בדם דיו, ועל שמירת צנעתה של אהובתי פרומה, ועל צנעת הסופר הדר בחרכים שבין אות לאות, נספג בערפל לבן ונסתר. פי הפיק מרגליות, ואני האזנתי לדברי בתשומת לב וחשבתי – הרמנויטיקה תחנה מרכזית, אלה שבאמצע שיסעני המבורך… והנה ידו מונחת על ראשי, ושפתיו ממלמלות "שלא תדע צער, אברהם פרש, אומן, מבטיח, מברך, הצלחה, כן ירבו מילותיך, כחול אשר על פני הים, מי יתן ועל המזווה תבנה שכיית חמדה, טירה, ארמון, רומאן… " הוא נישק את ראשי, ומיד חתם בחותמת גדולה על דף, דוחף לידי צ'ק עליו נכתב – מאתיים לירות, ותעודת הוקרה של האגודה לשוחרי ספרות יפה ופיוס לאומי, (או שהיה זה צ'ק של בנק לאומי, וספר שירים של פיוס החמישי, אינני זוכר!) שני המבקרים פצחו במחיאות כף עזות, ומזגו יין קידוש מתוק. המבורך הרטיב את שפתיו, פלבל בעיניו, ורמז לחבריו ולי שהרשות נתונה. לאחר ששני המבקרים שתו כזית, ניסה המבוגר שבהם לפלבל בעיניו, אלה שאחת מעיניו נרעדה, ובמקום תחושת הקודש וההוד שניסה לנכס לעצמו הלז, פרצתי אני בצחוק חרישי. הגברת אף היא ניסתה את כוחה בפלבול עיניים, אלה שאחד מריסיה נתפס במסגרת משקפיה הוורודים – גדולים, וגרר אצלי פרץ צחוק נוסף. ניגשתי לשולחן, אחזתי בכוס, ורוקנתי אותה לקרבי, "יין פטישים משובח!" הכרזתי, תוך כדי קריצות לכאן ולכאן. המבורך הביט בי, חייך, ושלח אותי לדרכי. "תבורך, תבורך, תבורך" נשמעו קולות המבקרים, מלווים את יצאתי, החוצה, החוצה מן המזווה.

3
אכסודוס
לקחתי את תרמיל הגב שלי , זרקתי פנימה בקבוק מים מינרלים, צרור בננות, מגדיר ציפורים, ספר שירה , פנס כיס, מילון בלטינית, ויצאתי לפרדס, משוטט בין עצי אלון, ושיחי לוטם, נשען לבסוף על גזע אורטופדי.

…………………..
כיצד הגיעו לפרדס אלונים? וכיצד יתכן שעבר והווה דרים יחדיו באותו משפט?
כמה הייתי רוצה לשמוע את הקורא החכם מסביר באריכות שהעבר והווה עוד מימי בראשית דרים יחדיו, ואי אפשר לה למציאות להיות אחרת.
אך הקורא החכם, שהשיל את אדרת הזהירות וההשכלה, פרש מזמן לטיול משלו.

…………………..

לידי נעצר מנדל, ליתר דיוק בנו של מנדל, מנדל ג'וניור – בחור תמהוני, המשוטט בפרדסים בין עצי האלון. ג'וניור התיישב ליידי: "תגיד, אבא אומר שאתה גדול, שכתבת משהו על 'המזווה', זה היה לפני שנתיים ומאז כלום, גורניש, שזה כלום באידיש, אבא אוהב אידיש, תגיד יש לך משהו לאכול, אסן..אסן.. אני רעב, לא אכלתי כל היום." פשפשתי בתיק, ושלפתי שתי בננות, הוא אכל בתאבון, כשסיים זרקתי לו את בקבוק המים והוא גמא את מחציתו… " אז מה זה המזווה הזה? על מה הסיפור? ואבא אומר שאתה לא כותב יותר, למה? הוא אמר שאתה הגדול מכולם, אולי בגלל זה אתה לא כותב? ככה הוא מסביר, כי הגדול מכולם לא צריך לכתוב, או משהו כזה, אני לא זוכר… תגיד יש לך משהו לעשן?"; "לא" התנצלתי, "הפסקתי לפני שנים"; "אני מתכוון למריחואנה, או שגם את זה אתה לא מעשן?" שוב התנצלתי, "לא לא אני לא נוגע בזה יותר" לפתע התפרצתי בהתרגשות "בפעםהאחרונהשעישנתיאתזהחשבתישאניעגנון, מה אני צריך את זה. ובטח בפעם הבאה אחשוב שאני הגדול מכולם, ואז באמת אין סיכוי שאחזור לכתוב…" מנדל ג'וניור הסתכל עלי, הוא בכלל לא היה מסריח כמו אביו, עלה ממנו אד מתקתק של עצי תפוז ולימון, "תגיד אתה יודע שראיתי גיבתון אדום חזה,המשיך בשלו, שזאת ציפור נדירה, והיום יש הפועל ת"א בטלוויזיה , משחק על גביע המדינה, אתה חושב שזה אומר משהו, שזה סימן מהשמים? אני מאמין באותות משמים, אבל אני אף פעם לא מבין את המסרים האלה, אבא אומר שהכל שטויות, ושהאדומים הפסידו כבר מזמן, עוד בגן עדן, כי כי… אכלנו מעץ הדעת, או משהו כזה" חמוש בחיוך מתנצל, המשיך להפריח ג'וניור מילים: "נו, אז אתה מכיר את הציפור?" הנהנתי בראשי ושלפתי את המגדיר פותח בעמוד 280. ומנדל חזר ללהג מילים :
" אז מה, אתה חושב שאתה עגנון? אאממממ… אתה יודע שהייתי קטן חלמתי שאני שלושה ציפורים, ציפור גדולה, בינונית, וקטנה, ותמיד עפנו אחרי הקטנה, אבל אבא לקח אותי לטיפול, והציפורים עפו להן ממני, וכולם שמחו: הפסיכולוגית ואבא, ואמא לא הספיקה, נפטרה, אבל אבא אמר שאמא סיפרה לו בחלום שגם היא שמחה, ורק אני התגעגעתי לציפורים שלי, ונותרתי קצת עצוב, עד היום אני מקווה שיחזרו, במיוחד הקטנה, והמצחיקה, זאת שמזכירה לי יונק דבש…אמממ אפשר עוד בננה?" ; "בטח ,בטח. " זרקתי לו עוד שתיים אחרונות, והוא טרף אותן, מצביע על בקבוק המים ששוב התעופף לעברו, וכעת נשאר מיותם מנוזל. מנדל קם טפח על ביטנו: " להתראות. אבא אמר שאתה הגדול מכולם", הבטתי בו נבלע בינות לעצים, נעלם כמו שלושת ציפוריו, רציתי לבכות, הרגשתי הקטן מכולם, הייתי צמא

משתה דמעות
נשתה דמעות

למזלי, נשר מעץ האלון תפוז , קילפתי אותו, והרוויתי את צימאוני.

 

עד כאן סיפורו של אבי כהן, הסיפור שלא נכנס לעבריתון, אך נשאר בלבנו כפי שכתבנו לאבי.

o        שושנה - "ריגשת אותי מאוד! כתבת על כל הדברים שנוגעים אל לבי. כתבת על כל מה שחווים כותבים שמחפשים את דרכם בעולם הזפרותי, כתבתי בכוונה כך, זו לא שגיאה. כולנו כאלה מחפשים הכרה, שיכירו אותם ואת כתיבתם,. אני רוצה שתבוא לערב ההשקה ותהיה בין האורחים שלנו. תהיה שותף לראשית הדרך. אני כל כך רציתי שתהיה בגיליון, אך הקצבנו לו מעט עמודים והיו המון יצירות שהגיעו. זה שימח את המערכת ועורר תקווה להמשך. כבר בחרנו נושא עתידי, אנו חושבים על העתיד ברגעים שאנו סוגרים את הגיליון הראשון. אבי, אתה אתנו ואני לא מסכימה שתחשוב שאם דחינו את הכתיבה הפעם זה היה בשל אופיה, נהפוך הוא היא הייתה נהדרת. אני אכנס לקיר שלך ואעשה שיתוף אצלי על הקיר. באמת, אהבתי את הכתיבה שלך. אפילו גרמת לי כמעט לבכות כעת בתגובה שלך. ובהתחלה קראתי שלא הכנסנו את המזוזה לכתב העת ואחר כך ראיתי מזווה. אבי, אתה אתנו ואנו רוצים שתמשיך…שושנה"

o        אבי, " אם הייתי יודע שאגרום לדמעה לזלוג הייתי מטבל בעוד הומור.
אני לא אוהב לגרום לאנשים לבכות.
אני באמת מודה לך, אבל לא אבוא, מבחינתי זה מאמץ עילאי להגיע בימים אלה לכל מקום בשעות הערב, למעשה מאז הלידה חודשים וחצי לא יצאתי בערב לשום מקום. אבל אהיה כנה, אם הסיפור שלי היה מתפרסם הייתי מגייס את הסבתא בשבילו , אבל במצב הנוכחי אני נשאר בבית. אבל לא לבכות (-:

אני חוזר הפעם בלקוניות, אני לא רוצה דמעות (-:
תודה רבה,באמת , אני לא כועס, מעולם לא כעסתי (-:
ואני מאמין לך ב 110 אחוז שאהבת את הסיפור
(-: ועל כך שוב תודה, זה לא טריוואלי כלל וכלל.

אני מבטיח לנסות שוב בפעם הבאה
הכל בסדר.
ותודה על הלייק
(-: (-: (-: (-:

o         

 

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

שירת האורנים ברדיו יזרעאל- קובי אייל מראיין את שושנה ויג

12 באוגוסט, 2010 מאת shosh

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/160e06d2-5de3-4082-bdcd-1dac6ea164f6.icast.mp3&IndexID=371745&name=iCast&sms_ss=facebook

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

ראיון עם שושנה ויג מאת לימור שריר

12 בספטמבר, 2009 מאת shosh

לכבוד "פיוטית"- הוצאה לאוראת אדם יצירתי ורב פעלים. מורה לספרות במקצועך. ספרי על פעילותך כמשוררת? אלו ספרים פרסמת?לימור,  היטבת לתאר אותי. עוד לפני עשור  הייתי מורה לספרות בלבד, לימדתי בבית הספר התיכון והייתי שקועה במסירות למשפחתי ולמקצוע ההוראה. חיידק הכתיבה קינן בי בסתר וחידש ימיו בזכות כתיבה שפרצה בקיץ של שנת 1999. כתבתי באותו קיץ עד אשר היו בידיי דפים רבים כתובים בפרוזה. זו הייתה הפתיחה. מנקודה זו התחלתי לגשש מי יפרסם לי את דפי הספר.  חיפשתי בית הוצאה שיתאים לי. לא היה לי קל כלל וכלל, כאדם כותב חיפשתי הכרה. מצאתי את הוצאת הספרים "אסטרולוג" כאכסניה הראשונה של ספרי  דרך העיניים שלי. וכך התחילה דרכי הספרותית. בשנת 2000 פורסם הרומאן הראשון שהיה מבוסס על סיפורי אהבה באינטרנט, אישה בשנות הארבעים שמאוהבת בשלושה גברים על פני הגלובוס, כשאחד מהם חולה סרטן במצב סופני. הספר השני התפרסם בשנת 2002 והיה גם ספר פרוזה חגיי ועונותיי. הספר  הוא אלגוריה, מסופר בו על בעלת משתלה שמנסה לשווק העציצים, ובדרך יוצרת קשרים עם דמויות שונות. במידה מסוימת הספר מתאר ניסיונות להגיע להכרה, לא רק ביקשתי הכרה אלא גם רציתי שהספר יטעם הצלחה מסחרית. בנוסף  הייתי צמאה מאוד ליחס מהעולם הספרותי. כתבו על הרומאן הראשון במעריב כתבה, וציינו שלספר היה פוטנציאל, אך מטעמי עריכה הוא לא הגיע לגדולות. היום אני יודעת שצריך להעניק לסופר ולספרו יחס  כדי שהתוצאה תהא מושלמת.פרסומי כסופרת היכה בי, עברתי שינוי מהותי מאוד רציתי להתקבל בקרב המשוררים והסופרים.  חיפשתי קרבה לדומים לי. וזה אכן הגיע עם התקבלותי לאגודת הסופרים העברים בסוף שנת 2003. בשנת 2006 פרסמתי ספר שירה ראשון תבואת השיגעון . נעזרתי בהדרכה של המשוררים  בלפור חקק יו"ר אגודת הסופרים  ומנחם. מ. פאלק סגן יו"ר אגודת הסופרים. את ספרי איפה את חיה גם ספר שירים פירסמתי במרץ 2009 . ביקשתי להוציאו בעצמי, הסתייעתי בפרופ' זיוה שמיר, היו לה הערות מאוד  ענייניות. למדתי להפיק ספר שירה כראוי,  למדתי  שחייבים לדקדק  בכל הפרטים ולהסיר את החלקים המיותרים. הייתי גאה מאוד ביצירה שלי, והכרזתי  שהספר שלי יצא בהוצאה פיוטית. וכך נולד שם ההוצאה כשהוא מוטבע כבר בספר  איפה את חיה.כמורה לספרות אני יכולה להעיד שההתחככות עם יוצרים אחרים מפגישה אותי עם יצירות מעבר לתוכנית הלימודים לספרות. הכרתי את העולם שמעבר, והדבר מזכה אותי בהוראת הספרות בבית הספר התיכון.אני מברכת אותך לרגל הוצאת הספרים החדשה שיזמת. אני חושבת שזאת יוזמה ברוכה וחשובה לסופרים ומשוררים הנאנקים תחת עול המו"לים. ספרי על הוצאת הספרים החדשה "פיוטית"? לאלו תחומים בספרות נועדה ההוצאה?איזה אספרים הוצאת עד כה?הוצאה "פיוטית" היא הוצאה איכותית, אני מתיימרת להכריז על סלוגן שכזה, וברצוני להוציא לאור ספרים שיהיו בעלי ערך ויתרמו לאוהבי הספר.  אני חייבת להודות שמהרגע הראשון  לאחר פרסום ספרי איפה את חיה לא חלף זמן רב וכבר הייתי עסוקה בעריכת ספר ראשון ליפה לורנצי,  גמלאית בוגרת סדנאות של אסתי ג. חיים ולילך גליל המתגוררת בנתניה. לורנצי הגישה לי את  יצירותיה שהפכו לספר הד צעדיי.  הוצאת ספר לאור מצריכה עבודה צמודה בין העורך לבין המשורר או הסופר. את שיריה של יפה אספתי לספר תוך תיאום מלא עם המשוררת , תוך הכוונה ויחס אישי.מאוד חשובה לי התייחסות אישית ליוצרים. אני לא מתכוננת להתמקד בז'אנר אחד, ואכן, אני גם עוסקת בימים אלה בהכנת שני ספרים. האחד ספר שירים של המשוררת חיה בנצל, משוררת שאף היא בוגרת סדנאות כתיבה, הכותבת  בחריזה מוקפדת. במקביל אני כותבת רומאן עם חפציבה גולדנברג. הספר הזה מבוסס על קורות חייה של חפצי. ספר זה לא יהיה סתם ספר זיכרונות או תולדותיה של חפצי אלא רומן , כיוון שאני בונה עבורה מסגרת רעיונית, מוסיפה לסיפור את הסגנון שלי ועומלת לחבר את הספר ליצירה שלמה. יש לי גם ספר פרוזה  נוסף שלי  שטרם הגעתי לסיום עריכתו, ולמעשה זנחתי אותו לעת עתה כדי להתמקד ביצירות של אחרים. הוצאה "פיוטית" כשההגדרה היא אינה של הוצאה של ז'אנר אלא של סגנון.החלטתי שאיני מתכוונת להוציא ספרים רבים במקביל, עליי להעניק יחס לכותבים ועל כן אני מתמקדת בספר, שניים. את ההדפסות אני מבצעת בבית הדפוס צור-אות בירושלים. דפוס אמין ומקצועי בניהולו של מיכאל.מה להוצאה קטנה בעולם שלנו?הוצאות הספרים הגדולות לא מסוגלות להתמודד מול כמות היוצרים המתרחבת. הוצאות קטנות מעניקות פיתרון ליוצרים שמעוניינים להוציא את ספריהם בהוצאה מכובדת.רצונם של הכותבים לרוב להטביע חותם בעולם הזה, חתך הגילאים אינו מוגבל, אני מגלה כעת נשים בגמלאות שנוקטות  יוזמה ומוציאות את היצירות שלהן. סבתות שכבר ראו הכל ועשו הכל. פיתחו קריירה, גידלו נכדים ועכשיו רגע לפני הסוף רוצות לומר את דברן. והאמירות שלהן הן אמירות מאוד חשובות לנו כחברה.  אמירות על בדידות, על געגועים, של  מימד הזמן המסמן את הכליה של החומר.אני מבטיחה להישאר הוצאת איכותית, עם יחס אישי לכותבים, עם ערך מוסף ליוצרים. אשתדל לערוך מסיבת השקה בהיכל נאה למי שיוציא אצלי, לא אזנח לאחר צאת הספר לאור. כשאני נזכרת בתקופה הראשונה כשזוהיתי כסופרת אף אחד לא קיבל אותי ולא חיכה לי. אני מנסה לכוון את היוצרים שלי גם אחרי פרסום היצירה, אני מכוונת לאן לפנות, מה לעשות איך לעורר הדים. איני שומרת את הידע לעצמי, אני משתדלת להיות יד מכוונת, והניח ליוצרים החדשים להישען עליי במידת מה .כיצד את בוחרת למי לפרסם?יש כותבים מוכשרים רבים שלא באים לידי ביטוי . מטרתי לעודד יוצרים חדשים.   תוכנית הלימודים בספרות היא שמרנית מטבעה והשינויים שמתחוללים בה הם ממש קטנים. הדבר הבולט הוא היעדר השתלבותם של יוצרים בני זמנינו בתוכנית הלימודים. כבר כמה עשורים לא קם למשל, מחליף לדליה רביקוביץ, לזלדה,  לנתן זך, לארז ביטון ועוד. האם אין חדשים?אני בפיוטית מנסה ללקט שירים שנולדים מתוך  השפע הזה שנברא לנו בעולם. שפע של משוררים, שפע של יוצרים. שפע של מחפשי בית. אני מנסה לעזור לחסוך בעלויות, כן, מפתחת ראש עסקי להתחרות בשוק שיודע עד כמה אנשים רוצים לפרסם. ואני רוצה להישאר אטרקטיבית.איני יכולה להבטיח שיווק של ספרי שירה. במקרה של פרוזה יש לשוק נכונות לקלוט אותם. הספריות רוכשות ספרי פרוזה ולא ספרי שירה. שירה היא ליחידים ועל כן מי שמפרסם ספר  שירים צריך לדעת לשווק את עצמו.  יש היום פתיחות לקבל את ההוצאות הקטנות הכמעט מחתרתיות. יש נכונות לאפשר להן למכור בירידים. בחנויות הספרים אין מקום לשירה, לכן השיווק הוא באחריות המשורר. איני מחזיקה אצלי עותקים מסחריים של הספר. העותקים הם של המשורר וכל זכויותיו נשמרות בידיו.אם כך מי הקוראים?לימור, בעידן בו התרבות צומחת מהעם, הקוראים עצמם בוחרים  את היצירות ואת היוצרים האהובים עליהם. מעגל הקוראים של יפה לורנצי הולך ומתרחב בזכות הגלים שהיא עושה עם ספר שיריה הד צעדיי, והיא לא נעזרת בשירותי מפיץ מקצועי. אני אומר לך בגילוי לב שאיני מבינה מאין צומחות רשימות רבי המכר של העיתונים הגדולים. קשה להאמין להם. הרבה פעמים התאכזבתי מספר שהפך לרב מכר, אני לא נוטה לקרוא על פי סקרים.איזה דור תלמידי ספרות מתפתח בשנים האחרונות?מה השפעת ההתפתחות הטכנולוגית ( אינטרנט, טלביזיה) על הרגלי הקריאה?כיצד את רואה את עתידם? העולם שלנו השתנה מאוד בעשורים האחרונים, הניכור החברתי הולך ותופס מקום מאוד מרכזי בחיינו.  אני מאמינה שעם השיפור הטכנולוגי העצום יש גם געגועים לעולם שהיה. הספר הוא בחזקת משהו נוסטאלגי. זה ניכר במיוחד כשאני נפגשת היום עם אנשים שמבקשים להשאיר משהו אחריהם, והמשהו הזה הוא ספר. יכול להיות שמתוך הדרישה הזאת יצמח הדור החדש שיקרא.  למשל, המשוררות שיצאו לגמלאות והחלו לכתוב שירה וגם פרוזה יחברו את ילדיהן לקריאה.כנראה, שיווצר מצב בו הספרים לא יהיו שייכים ליוצרים מפורסמים או לחנויות ספרים ממותגות אלא ליחידים שיפיצו את יצירותיהם בקרב חוגים הקרובים להם.  גם הקשר האישי בין היוצר לקוראים מאוד יבלוט במקרים כאלה.לצערי, הספר איבד את ערכיותו בעיניי בני הנוער . איני יודעת האם הם אשמים. אנו כחברה צורכת  תרבות מערבית סוגדים לטכנולוגיה ואיבדנו את הצורך לחבר את הילד לספר.  אני לא נתקלת כמעט בתלמידים שמבקשים ממני המלצה לקרוא ספרים חדשים. מעט מאוד יגיעו לקרוא יצירות בלא שאנו נכוון אותם.גם מצבה העגום של האקדמיה במדעי הרוח מלמד על עתיד מאוד לא סימפטי להוראת הספרות. אין זה סקסי להיות מורה לספרות. זה לא מייצר דולרים.תבחרי שיר שכתבת ושאת אוהבת במיוחד. מאיזה ספר שלך הוא לקוח? מתי פורסם?אני רוצה לסיים בשיר המטבח, תבואת השיגעון , 2006 הוצאת צור אות.  את השיר אני רוצה להקדיש לאמי אנט -רבקה פיינגולד ז"ל , שלא זכתה לראות אותי כותבת, שלא זכתה לראות אותי מייסדת הוצאה קטנה. אמי וודאי הייתה גאה לחלוק עמי את החוויה הזו, היא תמיד ידעה שנועדתי לכתיבה ועודדה אותי, אלא שרצה הגורל ורק אחרי לכתה הגשמתי את החלום הזה.הַמִּטְבָּח שושנה ויגשָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּתמַנִּיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץמַנִּיחָה אֶת הַסֹּלֶת, מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂרמַנִּיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּםהִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹתעוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִימֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּאֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּקכְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּת.לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָההוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּהאֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִיתאִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִיתוַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָהרַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּהִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִיתבְּעַרְבִיתוּבֶעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָהרק עִבְרִיתהשיר מתוך ספרי "תבואת השיגעון" נמצא במקראה לבתי הספר "שיח בין דורי" בהפקת משרד החינוך בליווי ניתוחדידקטי של המשורר בלפור חקק.ולפני סיום שיר שלא פורסם בספר , שהרי אני מרגישה בימים אלה: המשוררת שבי יצאה לחופשה והעורכת מוצאת את עצמה.בת שבע במקלחת*(בעקבות ציור של רמברנט)בַּת שֶׁבַע עֲצוּבָהמַבָּטָהּ שָׁמוּטגּוּפָהּ מְבֻיָּשׁהַחֲטָאִים רוֹבְצִים בַּצָּדמְכֻסִּים בִּשְׂמִיכַת הַשְּׂרָד.בַּת שֶׁבַע עֲצוּבָהמִטְפַּחַת מֻנַּחַת עַל יְרֵכֶיהָהָרוֹחֶצֶת מַנְבִּיטָה בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ חַיִּיםמַמְלִיכָה אֶת בַּת שֶׁבַע מִכַּף רֶגֶל.בַּת שֶׁבַע עֲיֵפָהנַפְשָׁהּ  דְּמוּמָהאַהֲבָתָהּ לַמֶּלֶךְוּבְנָהּעַל לוּחַ לִבָּהּמַצֵּבַת אוּרִיָּה.(בעקבות ציור של רמברנט)לימור היקרה, תודה לך על השאלות .שנה טובה ומאושרת לך ,לבני המשפחה ולכל עם ישראל.שלךשושנהליצירת קשר עם שושנה ויג,054-4419262Shosh.vegh@gmail.com

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

מי צריך בית ספר?

24 באוגוסט, 2009 מאת shosh

עוד שבוע בדיוק יחל היום הראשון בבית הספר. ילדות וילדים רכים בשנים ישובו למסלול היומי המוכר רק למי שחבש את ספסל הלימודים. גם תלמידי התיכון ישובו לקראת עוד שנה בריצה המטורפת אחר תעודת הבגרות. השיבה השנה לשגרת הלימודים מעוררת תהייה. מדוע משרד החינוך נזקק לגימיקים כדי להשיב את התלמידים לחצר בית הספר ואחר כך אל הכיתות?

נתחיל מכמה השערות. אלו גימיקים יכול היה משרד החינוך לבחור ומדוע בחר בסופו של דבר בבחירה הכי מדליקה. ובכן, משרד החינוך והוגי הדעות החינוכיים יכלו לבחור בדרך הקלה ביותר. להזמין שוטרים לבית הספר. חלומה של כל מורה להיות שוטרת. זה לא בדיוק הלך לה, לא קיבלו אותה לשורות המשטרה, על כן כשמורה נתקלת בבעיית משמעת בבית הספר היא ישר זועקת: "אני לא שוטרת!" ובמקום להודות בעובדה שלא קיבלו אותה לשורות המשטרה היא ממשיכה: "לו רציתי להיות שוטרת הייתי מגייסת למשטרה". ובכן, משרד החינוך לא טרח להציב שוטרים בבית הספר, זה היה עשוי להיות תרגיל מעניין לגייס שוטרות ושוטרים ביום הראשון ללימודים ולהעניק בידיהם כלים לאכיפת המשמעת בבית הספר. לא כל כך חוכמה להציב ביום הראשון ללימודים שוטרים, שכן אלה ימים של תחילת רומן, התלמידים עדיין צמאים לידע, עדיין מתגעגעים לחברים שלהם. בואו נאמר שעד אחרי סוכות או עד חנוכה, יש מעין רומן חשאי בין הצדדים.

לכן, שוטרים בראשית השנה אין זה תרגיל יעיל, כלל וכלל. אין כל כך הרבה בעיות משמעת, אולי נזמין לבית הספר רופאים ואחיות שימלאו תפקיד של מרפאים. הרי מערכת החינוך סובלת מהרבה רעות חולות. מזמן לא רואים במערכת החינוכית מערכת שמתרימה את הישגי התלמידים, יש ניסיון מדי שנה להציג טבלאות הישגים כדי לשכנע את הציבור שההישגים עולים מדי שנה. רופאים ואחיות מהמגזר הסיעודי עשויים להוביל מהלכי הבראה, שכן מעצם עיסוקם הם טורחים יום יום ושעה שעה לרפא. על-מנת לרפא מערכת צריך אנשים מקצועיים. אלא שבמערכת הרפואית היום אין גלאם. מה לעשות, אין זוהר. לרופאים היום אין מעטה של זוהר. הם סובלים לא פחות מן המורים. התקפות חסרות תקדים מצד מטופלים נחשפות לא אחת על-ידי אמצעי התקשורת. רופא שאין לו סמכות להגן על עצמו, כיצד יוכל להגן על עצמו בפני 40 תלמידים בכיתה חנוקה? כמה זמן ניתן לרופא? לא הרבה זמן. הילדים ישתעממו.

משרד החינוך יודע מה הוא עושה, בשלוף של אקדוחנים הוא שלף תוכנית סודית, שאין מושג מאיזו מגירה הוא הוציא אותה. גיוס ידוענים מתחומי הרוח והאמנות לטובת מוסדות החינוך. תרום לנוער על-פי דרכך. במה יכולה לתרום כניסתו של ידוען למערכת החינוך? נאמר שאביב גפן ייכנס לכיתה בראשון לציון. נו, מה הוא יכול לומר לתלמידים? "אתם דור מזוין!". מה יכול לומר לנוער מישהו שבא לבקר אותם בתנאים אופטימליים, מרוויח שעה יפה עם תלמידים שמאירים לו פנים, או שהם מכירים אותו או שלא. בהזדמנות זו הידוען גם עשוי להציג את עצמו לתלמידים, שהרי הם בקושי קוראים עיתונים או ספרים. אם הידוען סופר הרי שיש כאן משום העשרת עולמו של התלמיד. העשרה קצרה ותמציתית. לא מצריכה השקעה רצינית, וגם אינה מצדיקה רציפות. כך מדי פעם יצניחו לכיתה ידוענים, כך יבריקו הימים בבית הספר. כך אולי יהפכו ימי הלימוד לימים של זוהר. גם בזכות מפגש עם יעל בר-זוהר.

יותר מכל, הביקורים הללו יותירו את המורה הרחק מאחור. שכן, המורה - הוא שנשאר מאחורי דלת הכיתה. המורה - הוא שפותח את שנת הלימודים והוא שמשאיר את המפתחות בסוף השנה בחדר המורים. המורה - הוא שעמל כל השנה להגיש את חומר הלימוד בדרכים מגוונות. המורה - הוא שנשאר עם מאות מבחנים שנה אחר שנה. המורה - הוא ששוקד להספיק את החומר הנלמד, דוח הספק הוא בחזקת מדד חיוני בעבורו ובעבור תלמידיו. מבחני המיצ"ב ומבחני הבגרות הם לא רק מבחנים עבור תלמידיו היקרים, אלא גם מבחנים בהם מודדים אותו - את מידת הצלחתו או את מידת כישלונו.

ביקורים של אורחים מחוץ למערכת, כפי שהכריזו עליהם כעת, ביקורים חד-פעמיים ואפילו ביקורים שיש להם מחזוריות, אינם תורמים למעמדו של המורה. המורה - הוא שנשאר עם תלוש שכר שאין בו ערכים של השתלטות על כיתה מפרה משמעת. תלוש משכורת שאין בו תגמול על העבודה הרבה שמשקיע המורה מעבר לשעות הלימודים. תלוש משכורת שאינו מתייחס אל המקצוע כמו אל מקצוע נחשק.

מה ירגיש המורה לאחר שיצא הידוען מן הכיתה. אני בטוחה שהוא ירצה ללכת אחרי הידוען באותה השנייה החוצה. להתרחק מבית הספר עד כמה שאפשר. עם טריקת הדלת של הידוען ירצה גם המורה להתנתק מן המערכת. הוא ירצה לבוא לבקר רק פעם בשנה, לקבל שכר על הרצון שלו להיות מורה. לקבל שכר על היכולת שלו להיות מורה לכל החיים ולא רק לשעה קלה. שעת החינוך היא של המורה ושל המחנך, ולא של הידוען שמגיח ואינו יכול לפתח מערכת קבועה עם התלמידים.

מה ירגיש המורה לאחר צאתו של הידוען מן הכיתה? המורה ירגיש כמו נבגד. המורה ירגיש שמערכת החינוך בגדה בו. קודם היא העניקה לו את הכלים להיות מורה. המורה קיבל הכשרה במוסדות המתאימים. המורה זכה להישגים בעת לימוד המקצוע, בשנים האחרונות יש ניסיונות רבים להאדיר את הפרופסיה. והנה כאן חוטף המורה סטירת לחי מצד משרד החינוך בעצמו, שכן משרד החינוך כבר אינו זקוק למורים כדי להתייחס למערכת שעליה הוא מופקד, משרד החינוך מממנף את המערכת בעזרת אנשים שאינם אנשי מקצוע. מהי הדוגמה האישית שמקבלים כאן התלמידים? נו, אולי אני טרחנית, למשל, עם כל הכבוד הרבה מן הידוענים אינם בוגרי שתים-עשרה שנות לימוד. חלקם כשרונם אמנותם. ומה יכול יאיר לפיד להנחיל לתלמידים אותם יפגוש, הוא יכול לומר בגאווה ובצדק, אני לא סיימתי את המערכת באופן נורמטיבי, גם לא למדתי במוסד להשכלה גבוהה. ויאיר לפיד בהחלט צודק, מי צריך בית ספר אם אפשר להצליח בלעדיו.

נכון, משרד החינוך עם הפנים לקדמה. משרד החינוך מנסה לשנות הרגלים ישנים של מחברת חדשה ונייר עטיפה מבריק, צבעים וקלמר. במקום כל אלה שיעור ראשון בגימיקים. אני תוהה מה עם המורה? מה עם התלמידים? מה נשאר לנו? אחד מההישגים של מפגש כזה יהיה: מי צריך בית ספר?

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

חופים הם לפעמים שירים

21 באוגוסט, 2009 מאת shosh

yafa-cover.jpg

 

 

ראיון מיוחד עם המשוררת יפה לורנצי לרגל צאתו לאור של ספר השירים הראשון שלה - "הד צעדיי"  הוצאה פיוטית-צור אות, ירושלים 2009 מנחם-אב תשס"ט
▪  ▪  ▪
יפה לורנצי1 משוררת מאוד פורה. לו יכולתי להיות הקהל שלה כל יום הייתי בוודאי זוכה לשמוע בכל בוקר שיר חדש. יפה לורנצי אינה לאה מכתיבה. היא מתעוררת כמעט כל בוקר בגלישה אל שפת ימה של העיר בה היא מתגוררת, ולארוחת הצהריים היא מכינה גם מרק משובח, אופה עוגות התופחות לממדים ענקיים, אשת חיל מי ימצא ניתן לומר על יפה לורנצי.

יפה היא דוגמה לאישה שבנתה לה עולם מופלא של יצירה בזכות עצמה, העולם היצירתי שלה נשען על חוויותיה כאישה שאינה שוקטת על שמריה. היא פעילה ומזמינה ליצירותיה את חוויותיה היומיומיות. יש ביצירה התבוננות על החיים מנקודת מבטה של אלמנה שיחד עם מלוא הגעגועים שלה לבעלה הצליחה לבנות לעצמה עולם של עצמאות.

נאמנותה לעולם הערכים מאוד בולט בכתיבתה, היא מבטאת את קשריה עם האמונה ברבים משיריה. יפה לורנצי היא משוררת צעירה במובן שהיא מוציאה לאור את שיריה ועדיין מביטה מעבר לאופק ומחכה ליצירות הבאות שלה שתצאנה לאור.

יפה, ברזומה שלך את בת חלוצים, המתגוררת בנתניה כל שנותייך. ספרי בקצרה מאורעות מהביוגרפיה שלך כבת לחלוצים. האם אי-שם בילדות שלך את זוכרת עצמך כותבת למגירה?

"הוריי הגיעו ארצה בשנת 1935 באמצעות סרטיפיקט שהביא מהארץ מידי הבריטים, אדם בשם צידקוב. הוא אכן היה צדיק כי כך ניצלו מההשמדה. משפחותיהם לא שרדו והן היו משפחות ענפות. זכורה לי במיוחד ההסתפקות במועט, אך לא היה מחסור עד כדי רעב, תמיד היה אוכל. כל יום בושל אוכל טרי כי לא היה מקרר. כל דבר מיחזרו. מהבגדים של המבוגרים תפרו לילדים בגדים חדשים והם אכן נראו כך, אמי הייתה תופרת במקצועה, היינו לבושים בטוב טעם. משקים של סוכר, אמא תפרה מגבות וסדינים, החלק הפנימי של שקי המלט היה לנייר טואלט. מכנסי החאקי של אבא שנקרעו בברכיים, הפכו מחלקם העליון לילקוטים לבית הספר. לא התביישנו, לא היינו עניים בנפש ולא הרגשנו עניים. כשהנעליים לחצו באצבעות, פתחו פתח ליציאתן החוצה מעבר לסוליה. נעליים קנו רק לקראת החגים לפסח או לראש השנה. אך היו נעליים לשבת ונעליים לחול.

"כל השנים אהבתי לכתוב, כתבתי רשמים בפנקסים, ובלוחות כיס קטנים. אהבתי לכתוב מכתבים שבהם התפייטתי. כתבתי באלבומים של התינוקות את מעלליהם בחרוז ובהומור, אך לא הגעתי לכדי כתיבת שירה".

את בוגרת סדנאות לכתיבה של 'הקתדרה העממית' בנתניה, היו לך כפי שסיפרת לי בהיותי העורכת של ספרך מדריכות לכתיבה יוצרת. ספרי לי אלו מתנות קיבלת מכל אחת מן היוצרות שלך לכתיבה. האם לטעמך, יכולת להוציא את הספר לולא הסדנאות?

"אני חושבת שהסדנאות שבהן השתתפתי בשנים האחרונות תרמו רבות להתפתחותי ככותבת שירה ופרוזה, קיים בי הרצון לפתח יותר את כתיבת הפרוזה, כמובן לא על חשבון כתיבת השירה שנובעת מתוכי כמעיין כשאני תקווה שלא ייבש. אני כותבת באינטנסיביות כבר שלוש-עשרה שנה. השפה היא אותה שפה שבה אני משתמשת לרוב בכתיבה שלי. הסדנה מאפשרת אינטראקציה בין כותבים בסגנונות שונים. כל אחד וההשראה המיוחדת לו, המטאפורות שהוא משתמש בהן, ההסתכלות, הראייה והשקפת העולם השונה שמהן נובעת הכתיבה. האחד כותב בסרקזם, האחר כותב באופטימיות, יש מי שכותב בהומור, יש מי שאמונה ופילוסופיה ניכרים בכתיבתו. על אותו משפט יכתוב כל אחד שיר או סיפור שונה, זה הדבר המהותי שמתרחש בסדנה. אני יודעת שהשתבחתי עם השנים ולסדנאות יש חלק חשוב בכך".

בעקבות העריכה של ספרך, שזהו הספר הראשון שאני מוציאה לאור בהוצאה שלי, הוצאה 'פיוטית' ליוצרת אחרת מלבדי, אני יודעת שיש לך שירים אקספרסיוניסטיים רבים, את מתפעמת מן הטבע. וכשאני מבררת מסתבר שהטבע שאת כותבת עליו הרבה פעמים הוא טבע מצויר. את מבקרת בתערוכות של יוצרים אחרים ושואבת מוזה בעקבות מפגש עם יצירות של אחרים. באופן ברור את יוצרת השואבת את חומרי התשתית שלך מיצירות אחרות, גם ציור וגם שירה. כמו יונקת ומתבשמת כתינוק שרוצה להכיר את העולם. ספרי בקצרה על שיר אחד שנולד בעקבות ביקור בתערוכה מתוך הספר?

"הטבע מהלך עלי קסמים, אני מתפעמת ממנו כל יום מחדש. בכל פעם רואה בו רגעים שונים ומרגשים, כמו שירי הים הרבים שכל אחד שונה ממשנהו והים הוא אותו ים והוא בכל יום משתנה, בצבעיו בזרמיו וכיד הדמיון השורה עלי. מובן שמצבי הנפשי, רגשותיי, מחשבותיי, זיכרונותיי וגעגועיי הם שמשפיעים אלו פנים יקבל הים. התערוכות שבהן אני מבקרת מרגשות אותי והדמיון מיד מתחיל לעבוד וליצור במוח שירים שמתחילים ללכת, הם אצורים בי לפעמים ימים ויותר, עד שאותם על הכתב אני מעלה, ולאחר מכן למחשב מקלידה. מובן שלא על הכל אני כותבת, אלא רק על מה שנגע בי ונחרט בזכרוני בשל כך. הסקרנות המפעמת בי וכנראה רגישות יתרה מאפשרים לי התבוננות מעמיקה. משפט שנאמר על-ידי נכד/נכדה, אמירה כואבת שלעברי נשלחה, כותרת בעיתון או בחדשות גם בעניין פוליטי וחדשותי. מראה מקרי של אישה בורחת מסטירה של בעלה על ספסל בגינה, ואני מתערבת ומפרידה בשקט ושלווה. דוכיפת על כר הדשא בגינה, עורב מאיים על חתולה, כשאני מהבית לא יוצאת, אני יודעת שאפסיד מראה או תופעה חד-פעמית שאולי לא תחזור על עצמה. ועוד כהנה וכהנה תופעות ומקרים. בסדנה למדנו להתכתב עם משוררים, כששיר או פזמון נוגעים בי אני עם השיר מתכתבת".

אחת השאלות שבוודאי יתעוררו כשיפגשו את יצירתך, מדוע המתנת כל כך הרבה לפרסם ספר שירים ראשון, גם זלדה שפרסמה בגיל מבוגר הקדימה אותך בשני עשורים? יפה, מדוע עכשיו?

"ההמתנה להוצאת הספר לדפוס הייתה מחושבת מלכתחילה, כי כתבתי כדי לפרוק את מצוקותיי. התחלתי ממקום של כאב על אובדן פתאומי עם מותו של בעלי מרשלנות רפואית. כשאני עצמי חולה במלנומה. מחלתי לא מופיעה בשירים, לא היא הבעיה, האלמנות, הבדידות - היא הכאב הנורא ויותר מכל האובדן של בן הזוג האהוב.

"לא תכננתי ולא התכוונתי להוציא ספר. הקראתי שירים וסיפורים העברתי במייל לאחרים, כי קשה לכתוב מבלי לשתף ולקבל תגובה, התגובות היו טובות ולעיתים נלהבות. לא פעם נשאלתי האם כבר פרסמתי, וכשעניתי שלא, נאמר לי "בזבוז", את חייבת לפרסם לזכות את הרבים.

"כל המעודדים התומכים והמקשיבים שותפים להחלטתי להוציא את הספר לאור. כמו גם הקלסרים שהלכו תפחו והתרבו. הכמות והאיכות איפשרו לברור ולקבץ לכלל ספר, קשה היה לעצור במאה ארבעים ואחד עמודים, כי ישנם עוד ועוד שירים, ואני ממשיכה לכתוב ומה יהא על הסיפורים? על כך אצטרך לתת את הדעת להתייעץ ולהחליט".

שירי הנכדים מאוד ייחודיים לך, את מוצאת לנכון לכתוב על הנכדים, ובוודאי יוצרת התרגשות וציפייה. ספרי על חווית הכתיבה כשהרעיונות צצים ממפגש עם נכדים. מה מוליד שיר בסיטואציה כזאת?

"אני מאוד קשובה לנכדים ולילדים, אוהבת את הדו-שיח איתם, ויש פעמים שאפילו בנוכחותם אני כותבת את מה שנאמר בינינו, כי יש להם אמירות יוצאות דופן. תמונות וצילומים יוצרים בי השראה לכתיבה. את הכלי הזה קיבלתי בסדנה עם לילך. למדנו להשתמש בחמשת החושים כדי ליצר השראה לכתיבה".

"הים לי מרפא" הוא אחד משירי הקובץ הבולטים, ספרי על שירי הים. מדוע יש לים מרכזיות כה רבה בשירתך?

מאז ילדותי המוקדמת אני אוהבת את הים. גרנו ליד הים ברחוב אוסישקין ולא פעם נעלמתי לכיוון הים. זאת סיפרו לי הוריי, האוכלוסיה של אותם ימים הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם וכך אותי לביתי השיבו. הים ומרחביו הפתוחים פותחים אצלי פתח לתהומות הנפש, מרחיבים את הדעת, מאפשרים להפליג בים הזכרונות. לכן 'הים לי מרפא'".

מה הן התחושות שאופפות אותך עם פרסום הספר הראשון? הספר שלך כעת תינוק שנולד, מה את מאחלת לו?

"התחושות מרגשות אך מאופקות, אני רוצה לראות איך הספר יתקבל בחוצות. ישנם אנשים שמגיבים, ישנם כאלה שכנראה צריכים לקרוא את כולו ואולי יותר מפעם אחת. התגובות עד עתה מעודדות וחמות. אני מלאת דאגה לרך הנולד אך מאמינה שיפרוש כנף. כל משפחתי וידידיי שמחים על הוצאת הספר לאור.

"אני לא אישה צעירה כרונולוגית, אך ברוחי, בנשמתי אני מרגישה צעירה יחסית. אני שמחה על היוזמה שלקחתי על עצמי, לצאת עם ספר הביכורים לאור. יש לי תקווה בלב שבעזרת השם, הוא לא יישאר הספר היחיד. אני מאוד מרוצה עם הבחירה בשושנה ויג כעורכת ספרי, נתתי בה אמון מלא וצדקתי בבחירתי. זהו הספר הראשון שהיא מוציאה כעורכת ליוצרת מלבדה. ואני שמחה לשמש כרטיס הביקור שלה לעריכה".

והשאלה הכי חשובה, יפה, מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?

"אני כבר מספיק גדולה ושמחה עם מה שיש. אמשיך לכתוב שירים, אני רוצה להרחיב את היריעה בסיפורים. אם יתמזל מזלי בעזרת השם והספר יצליח אשמח להוציא גם ספרי ילדים".

ספר שיריה הראשון של המשוררת יפה לורנצי הוא ספר אהבה לאהבותיה של יפה. השירים של יפה הם חופים עליהם מתרפקת המשוררת, ומנציחה את טיוליה לאורך החוף, את ביקוריה במוזיאונים, את תחושותיה כאישה בודדה.

יפה, כן ירבו!

נולדה בירושלים. מתגוררת בנתניה כל שנותיה, בת להורים חלוצים - ראובן ויונה שפיז, שהגיעו לנתניה בשנת 1935 מפולין. אם לשלושה, סבתא וסבתא רבתה. בעלה מנשה לורנצי ז"ל, היה מתאומי אושוויץ - בירקנאו. מורה גימלאית, לימדה ביסודי הוראה כוללת, ובתיכון טכנולוגי את מקצועות המינהל הארגוני. השירה היא כמעיין הנובע מתוכה, זהו ספר הביכורים שלה. כותבת מתוך החיים עצמם, והשירים הם הד צעדיה.            

 

 

 

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

שירים

13 בנובמבר, 2008 מאת shosh

שירת התאומים

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

על השיר שלי והשיר

19 בספטמבר, 2008 מאת shosh

השיר על השיר- שושנה ויג   

השיר שלי תלוי על עץ

רחוק ממני

מתאבד

פוחד מזרים

לא מרגיש אותי

אני רחוקה

נטשתי אותך

אני אומרת לעצמי

מילים לפני השינה

 

בחושך שעוד מעט יפרוש כנפיו עלי

אתפלל עליך שירי גלמודי

לא נשארת ערירי

כל חבריך תלויים כך לראווה

על עץ המשאלות

 

והשיר:

באמריקה- שושנה ויג

 

 

 

בְּאָמֶרִיקָה

כְּמוֹ  בְּאָמֶרִיקָה 

הַכֹּל  גָּדוֹל

הַמֶרְחָבִים גְּדוֹלִים

הַבָּתִים רְחוֹקִים

 

לִפְעָמִים גַּם עָפִים הֲכִי גָּבוֹהַּ

  תָּלוּי בַּטְּרִיפְּ

 

 

בְּאָמֶרִיקָה

כְּמוֹ באָמֶרִיקָה

שְתֵּי מִטּוֹת נִפְרָדוֹת

קִינְגְ סַיֶז

אַתָּה אוֹמֵר לִי

הֲכִי מַתְאִים

לְאוֹרְגִיָּה

 

 

שְבוּעַיִים חִכִּיתָ

לְמִטָּה מְחֻבֶּרֶת

מִטָּה אַחַת דַּאבֶּל בֶּד

כְּפוּלָה וּמְכֻפּלֶת

כְּדֵי לְהַרְאוֹת  לִי

 

אֶת קוֹלוֹמְבּוּס

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

הזמנה

18 באוגוסט, 2008 מאת shosh

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל 

בשיתוף עם הספרייה העירונית נתניה שירה באלול*  

 ביום ב'  כד' באב תשס"ח25.8.08  התכנסות 19:30פתיחה: 20:00 

  

דברי פתיחה : המשוררת וסופרת הילדים תפארת (רעייתו של היו"ר ) 

 בהשתתפות המשוררים: 

 יו"ר אגודת הסופרים העברים, בלפור חקק

ס/יו"ר מנחם מ. פאלק

הרצל חקק

ד"ר חדווה רבינזון בכרך

ד"ר  מירי דבי קרייצלר

ד"ר   אביבית לוי קאפח

ד"ר  חלי אברהם איתן

אסתי קושמרו אברהם 

 

מנחה: המשוררת (דוברת אגודת הסופרים) שושנה ויג 

קריאה אמנותית : השחקנית רונה נבון  

נגינה בפסנתר : ענת ויג (10)  

 

הכניסה חופשית!

במדיה – טק העיר (הספריה העירונית) שד' בנימין 60 נתניה.

טל' 09-860250 (שלוחה 102 בשעות קבלת הקהל) 

                         

 *אלול: אני לדודי ודודי לי

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

לנצח אחי

1 במאי, 2008 מאת shosh

לנצח אחי  http://www.brothers.org.il/

שושנה ויג

 

בארץ לא קיימים 60,000 אחים שכולים , אין רישום במסמכי  המדינה לקיומם של האחים השכולים מקום המדינה ועד ימינו אנו.  הרשימה אינה סופית הרי היא "מתרעננת" בכל פעם כשחייל נהרג. לא בכוונה אתה הופך להיות אח שכול. המדינה לא מתכוונת שתהיה אח שכול ואין לה כוונות לעגן זאת במסגרת החוק.

אחים שכולים כמוני לא קיימים כבר שישים שנה. אנו לא קיימים ולא רוצים שנתעורר או נעורר את התחושה הקיימת בנו. עדיף להם שלא נרגיש שאנו כאלה. והרי אם נרגיש אנו שאנו כאלה הם הרי יצטרכו להכיר בנו שאנו כאלה, הרי ההכרה תוביל לדרישות מאיתנו. למשל, מכתב הזמנה עם כרטיס חנייה מסודר לעצרת הזיכרון בערב יום הזיכרון. ועדיף שנשתוק ועדיף שנסבול בשקט. נכות נפשית לכל החיים בלי קבלות.

כל השנים גם אני הדחקתי את העניין. הרי שלושים שנה לא דיברתי על השכול הזה. רק בשנים האחרונות, פתאום התחלתי לכתוב ולדבר על השכול, על ההרגשה שלי כאחות לא קיימת.

כנס יסוד  של עמותת "לנצח אחי " התקיים בוינגייט בחודש ינואר 2008, ולאחר מכן הוקמו סניפים ברחבי הארץ.  ואתמול בערב ב 28.4.08 התקיים הכינוס הראשון של עמותת "לנצח אחי" בעיר מגוריי נתניה.  העמותה  קיימת מספר חודשים והיא מרחיבה את השורות, עוד ועוד אחים מצטרפים אל העמותה והיא הופכת לגוף שלא יהיה ניתן להתעלם מקיומו.

 המפגש הראשון הוא יוצא דופן. כיון שהוא נועד להכרות ראשונית, לפרוק ולתת תחושת שיתוף.  אתמול בפעם הראשונה דיברתי לא רק אני דיברתי אלא גם אחים ואחיות כמונו, ישבנו דיברנו וחלק מאיתנו בכה. ומה שמוזר בכל הסיטואציה, מי שמארגן את האחים השכולים הם האחים השכולים בעצמם. אלי דבי יו"ר העמותה  אח שכול משנת 1978 שנותר בן יחד להוריו,  ורותי רונן אחות שכולה משנת 1977 שנותרה בודדה להוריה, ושניהם ישבו מולי כל הערב. כל אחד בודד בעולמו. כולנו בודדים בעולמנו. אחים שכולים.

כל אחד בתורו אמר משהו על היותו אח שכול. ומישהו היטיב לומר מהי ההגדרה הנכונה,זוהי ההגדרה של מי שרואה אותנו מבחוץ, "זה עם השריטה".

בכל פעם כשנהרג חייל אני משום מה לא חושבת על דבר מלבד על מי שנותר. על האחים השכולים. אני לא מסוגלת לחשוב על ההורים ולא על הצער שמזמין אצלם מקום לשבת, משתרש לנצח, אלא על האחים השכולים שלא תהיה להם לעולם שמחה אמיתית, אפילו חתונה, אפילו הולדת, תביא תבוא בצילם העננה הזאת שאי אפשר בלעדיה. גם אם נלחמתי כל חיי להיות שייכת לנורמה, עדיין יש בי שרטת.

יושבת בינינו בקהל בנתניה אישה שמייבבת כמו ילדה קטנה על אחיה שנעדר מלחמת יום הכיפורים, ואחת שמספרת כיצד החביאה מהוריה את האובדן כאילו מנעה מעצמה וגם מהם את הידיעה הזאת וכאילו רצתה לעצור את המהפכה הזאת שבאה אל חייה, ככה שבועיים בתוך מלחמת יום הכיפורים מחביאה מהוריה את מותו של אחיה. והיא כבר קברה אותו בחולות סיני. היא הייתה צריכה לגונן עליהם ולמעשה ניסתה לעצור את השינוי בכוחות שלא יכלו להילחם בגורל. כאילו זוהי המצווה הבלתי כתובה בתורה. חובתך כאח שכול לא להיות קיים אלא להיות המגן, הסוכך, המשענת הנצחית להוריך החבולים. הרי תבין, אין לך חיים.

ואחי שלי, ניר פיינגולד אחי הצעיר ממני יושב לידי כי הכרחתי אותו לבוא. צלצלתי אליו מיליון פעמים בימים האחרונים כדי שיבוא שיהיה  לי אח אמיתי ב"לנצח אחי". ואחי ישב לידי וכשהגיע תורי רציתי שגם הוא ידבר ודיברנו שנינו פתאום כאילו ביחד, כי אף פעם לא דיברנו , באמת, על מה שהרגשנו. ואחי נזכר כיצד חגגו לו בר מצווה בגיל ארבע עשרה וחצי, כי אחינו נהרג  בהיותו בן שתיים עשרה, והוא נזכר כאילו זה היה היום, מה שהוא זוכר אני זוכרת דברים אחרים. ואני מספרת על בתי קברות והוא מספר על אמא שנוסעת כל שבוע לבית הקברות, והטקס של הנרות והפרחים, עד שאין  לכולנו כבר כוח .

וכל הזמן אני שומעת את המילים האלה שאחי צועק, בודד ובדידות, אני אחותו לידו ושנינו בודדים. ועכשיו כשאני כותבת את המילים  עולה בי המנגינה "למה לי לקחת ללב יש לי הרבה דברים.." אני מנסה להרגיע את עצמי על אי קיומי. על העוולות שנגרמו לי מהיותי לא קיימת. מהאבדנים שחוויתי בחיי מתוך התחושה הזאת של העצב שהשתלטה עלי בהיותי אחות שכולה לא קיימת.

ואיך רותי אומרת "כשאני שומעת את הסיפורים של האחרים אני מרגישה שלי קצת יותר קל".  וכן, כשאני שומעת על אחים בכל הגילאים שלא מסתדר להם לעבוד הרבה שעות, לא מסתדר להם לקיים מסגרת קבועה. רבים מהם חיים בעולמות שבורים או אחרים מנסים להחזיק חזק את העולם השבור שנשאר להם כדי שלא יתפרק כי להיות אח שכול, מישהו אומר, זה משהו לכל החיים. וזה לא משנה בן כמה אתה. וכאן אני חושבת על האנשים האלה שעזרו לי בלא שביקשתי את עזרתם. ולא, זו לא הייתה המדינה. אף פעם לא המדינה. כי אני לא קיימת.

אני הפכתי אחות שכולה בשנות השבעים, אף אחד לא ליווה אותי משנת 1974. אולי אם היו מלווים והייתה לי כתובת לפנות אליה אולי הייתי במקום אחר היום. פתאום אני נזכרת כיצד בשנת 1977 אני למדתי באוניברסיטת תל אביב, אף אחד לא עזר לי כמו שמסייעים היום, שנה ראשונה של לימודים של הישגים וגם הפסדים, ואף אחד לא הושיט לי עזרה שם. גם במחלקה לספרות או במחלקה ללשון לא שאלו אותי. אף פעם. למה לא המשכתי לשנה ב', למה פתאום התאדתה הסטודנטית שושנה פיינגולד ולא שבה לשנה ב'. אם היו בקשר עם אחים שכולים אולי הייתי היום במקום אחר.  חזרתי ללמוד כעבור שנים, וזה היה תמיד, אבל תמיד בלא שיהיו לי מי שיעזרו לי מי שיכוונו,רק החיים הם שהשפיעו עליי מטובם. היום אני פתאום חולמת שבאוניברסיטת תל אביב ייזכרו פתאום לבדוק מה קרה אתי, ואולי אני אחזור ללמוד שם דוקטוראט. זה מה שחסר לנו כאחים שכולים שיבדקו מה קרה איתנו. שלא לדבר על טיפול נפשי , אף פעם לא באו אליי והציעו לי לקבל טיפול מלווה. היינו לא קיימים, וכך קרה שהיינו נופלים וקמים והכי חששנו לפגוע בהורינו.תמיד אבל תמיד הקרבנו את אושרנו למענם. רק שלא יהיה להם כואב.

 בשנות השבעים ולמעשה מימי קום המדינה לא התייחסו לשכול אחים, היום אלי ורותי ורבים אחרים מתנדבים להגיע לבתים החדשים אותם פוקד השבר הנורא והם מאמצים את האחים החדשים.  כל מיני הכחשות משונות פגשתי בערב הזה של האחים השכולים  מנתניה, פבל היחידי כמעט שעמד מול כולם ולא היה מוכן להודות שאחיו נהרג. הוא חי. הוא אתי. הוא אמר לנו וסימן את מקומו של האח בתוך ליבו בצד בו נמצא הכיס שלו בחולצה הכחולה. כל הזמן הוא אמר לאחים שלו, אני לא אספר לכם איך אחי נהרג. אחי חי. אחי חי. ואני יודע מה זה להילחם אני פתחתי הרבה דלתות בעזה. ואני גם נכה צ.ה.ל. אני יודע מה זה. בסוף פבל נשבר והוא סיפר רק שאחיו נהרג בחווה הסינית, ולא היה מוכן לספר איך נהרג. מה שבטוח הוא נזכר כל יום  איך אחיו נהרג ואיך באו להודיע להם. ומה לבש באותו היום ומה אמר. כולנו שכנעו אותו שיודה בזה וזהו. אפילו שהוא כבר לא צעיר הוא חייב להודות.

ועוד ועוד סיפורים על אחים שלא מחזיקים מעמד במקומות העבודה, המסגרות המשפחתיות הולכות והופכות מעיקות ואח אחד מספר כיצד המשפחה שלו התפוררה לרסיסים והוא אינו מכיר את ילדתה של אחותו.  עולם שלעולם יהיו בו סדקים. שני אחים שכולים אחים לשכול יושבים יחד וגורל משונה הפגיש ביניהם. שני אחיהם נהרגו בפיגוע במגידו לפני כחמש שנים. אישה צעירה בת 27 אומרת כשקולה בוכה "אני לא יכולה להתחתן. אני לא יכולה להתחתן ולדעת שאחי לא יהיה בחתונה." ואולי היא לא קיימת ולכן אינה מתחתנת.

קשר הדם הזה בין האח שאינו והאח שחי קיים גם במיתולוגיה היוונית,אנטיגונה של סופוקלס מחרפת נפשה למען אחיה המת  פוליניקס. לאח לדבריה לא ניתן למצוא לו תחליף.  עמותת לנצח אחי קמה מתוך הזעקה של האחים השכולים, האדמה כבר רועדת והיא תרעד עוד.

המפגשים העתידיים יהיו מפגשי העצמה, שיתופי פעולה

אח, אח, לְנַצֵּחַ, אָחִי.

עמותת "לנצח אחי"

http://www.brothers.org.il

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3537660,00.html

 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4136&blogID=169

 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=169&itemID=4437#post4437

 

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

שני שירים -יום השואה

1 במאי, 2008 מאת shosh

יוֹם הַשּׁוֹאָה

 

הַיּוֹם אֲנִי תְּפִלַּת יֶלֶד קָטָן,

תְּפִלָּה שֶׁלֹּא נִבְרְאָה מֵעוֹלָם.

 

הַיּוֹם אֲנִי תְּפִלַּת יֶלֶד קָטָן הַמַּחְזִיק שְׁתֵּי יָדָיו

הַיּוֹם אֲנִי זְעָקָה לַפֶּה הָאִלֵּם

לָעֵינַיִם שֶׁלֹּא יְכוֹלוֹת לְדַבֵּר

לִשְׂרִיטוֹת קִיר הַמָּוֶת.

 

הַיּוֹם אֲנִי תְּפִלַּת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"

שֶׁנֶּאֶמְרָה מוּל הָעֲמִידָה הָאִלֶּמֶת.

 

הַיּוֹם אֲנִי יָדַיִם אוֹחֲזוֹת בִּתְמוּנוֹת

טְמוּנוֹת בְּתוֹךְ לִבִּי.

 

 

בָּאדֶן בָּאדֶן

 

חַיָּלֵי אֶס אֶס בְּמַדִּים מְצֻחְצָחִים

אֵינָם שׁוֹלְפִים סִיגָרִיָּה בּוֹעֶרֶת-

אֵינָם מְצַלְצְלִים בִּכְלִי נֶשֶׁק מַתַּכְתִּי

רַק בַּרְבּוּר צְחוֹר צַוָּאר שָׁט בְּמֵימֵי הַנַּחַל

צְלִילֵי הַכְּנֵסִיָּה חוֹנְקִים אֶת הָאֲוִיר הַנָּגוּעַ בְּרֵיחַ הֶהָרִים.

 

יָמִים אֲחֵרִים עֲטוּפִים בְּמַרְצִיפָּן כִּצְלִיל מַתֶּכֶת הַפוֹרְשֶׁה

יוֹצֵאת מִמֶּנָּה יוּלְיָה, וְרוֹמֵאוֹ חוֹנֵק אוֹתָהּ בְּאַהֲבָתוֹ,

מַחְזִיק יָדָהּ שֶׁמָּא תַּחְמֹק מִמֶּנּוּ

לְעֵבֶר הַשְּׁקִיעָה הַבָּאדֵן בָּאדֵנִית.

 

בְּגֶרְמַנְיָה הַמְּאֻחֶדֶת כְּמוֹ מְרַגֶּלֶת שַׁטְתִּי עַל פְּנֵי הַנְּהָרוֹת

חוֹמֶקֶת מֵעֵינֵי נָאצִים לְשֶׁעָבַר,

וּמַה שֶׁרָאוּ עֵינַי הוּא שְׂרִידֵי בְּרִיחַת יְעָרוֹת,

שְׂרִידֵי  אֵפֶר חַיָּי.

מקוטלג תחת כללי | אין תגובות

« פוסטים קודמים